הפרשת בראשית tcfcd "ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (ג,יב)
קוראים אנו בקריאת שמע פעמיים בכל יום "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים" (דברים י"א) אמרו חז"ל בספרי:"כיון שאדם פרוש מן התורה הולך ומדבק בעבודה זרה". רעיון זה רחוק מהבנתינו אומר הסבא מסלבודקה כי איך יתכן שבזה שהאדם סר לרגע מן התורה למרות שכל חייו עוסק בה נדבק מיד בעבודה זרה ?
אלא שזו דרכו של היצר הרע לבא אל האדם בתחבולות בתחילה כאשר הוא בא אל האדם אינו אומר לו לך עבוד עבודה זרה כיון שהוא יודע שהאדם ירתע מיד ולא ישמע לו לעבור עבירה כה חמורה אלא היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך בדברים הקלים ולאט לאט מושך אותו לדברים חמורים ביותר כמו עבודה זרה.
אולם מפרשתו של אדם הראשון אנו למדים שאכן כך הדבר ידועה גדולתו של אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה שהיה מלא חכמה מרובה כפי שהקב"ה העיד עליו ואמר למלאכי השרת חכמתו (של האדם) מרובה משלכם אותו "אדם" לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת לא מבחין בחטאו וטוען כלפי הקב"ה "האשה אשר נתת וכו' "בנוהג שבעולם אדם שחבירו עשה לו טובה אפילו הקטנה ביותר משתדל האדם בכל דרך להשיב לחבירו טובה על הטובה שעשה לו וכל שכן שאינו משיב לו רעה תחת טובה ק"ו "אדם הראשון " שהיה בודד במינו בעולם והקב"ה עשה עימו חסד ועשה לו עזר כנגד אנו מצפים ממנו שיודה לקב"ה ולא יכפור בטובה . ודאי שהיית כונתו של האדם לומר להקב"ה שהרי אתה נתת לי את האשה ונתת לה בינה יתירה ולכן חייב הייתי לשמוע בקולה . ואם כן מדוע נענש האדם בעונשים כה חמורים וגורש מגן עדן ונקנס הוא וכל הדורות אחריו מיתה .
אמרו חז"ל שזה שאדם הראשון אמר "האשה אשר נתתה עמדי וכו'"כפר בטובתו של מקום למרות חכמתו למרות שהוא נזר הבריאה יציר כפיו של הקב"ה למרות כל המעלות האלו הרי שבתוך עומק לבו היית פגימה בהכרת טובתו של הקב"ה . אמנם המלאכים לא הבחינו בכך וגם האדם עצמו לא הבחין בכך. אבל הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב העיד כי היה בזה פגם.
ולכן פונה הקב"ה לאדם בלשון "איכה" אמרו חז"ל שהפירוש לכך אן פנה לבך כלומר שהיית כאן נטית לב צדדית. והנה שפגם זה כנקודה קטנה וכתם דק בתוך לבו של אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה הכתה שורש פורה ראש ולענה בכל המין האנושי. ואנו מוצאים שלאחר מספר דורות בדור הפלגה למרות שהקב"ה השפיע להם טובה וברכה מרדו בו ורצו לבנות מגדל ולעלות השמימה כביכול להלחם בהקב"ה ולהניח שם עבודה זרה. וזה שכתוב "וירד ה' לראות את אשר בנו בני האדם.ושואלים חז"ל וכי בני חמורים וגמלים היו? אלא בני אדם הראשון היו שכפר בטובה ואמר "האשה אשר נתת עמדי וכו' בנטיה קלה זו בתוך עומק לבו של אדם הראשון נעוץ השורש שממנו יצאה המרידה של כל הדור ההוא כנגד הקב"ה.
יש להבין מהי הביקורת הגדולה הנמתחת על האדם על שלא התעלה לומר "חטאתי " תיכף ומיד. הרי אמרו חז"ל שלאחר מכן הכיר האדם בחטאו והיה עסוק מאה ושלושים שנה בתשובה.שאלה זו חוזרת על עצמה בעוד כמה מקומות. מצאנו שגם המרגלים נתבעו על שלא מיהרו לעשות תשובה כשהוציאו דיבת הארץ. וכן בשאול המלך כאשר חמל על הצאן והבקר ועל שהשאיר את אגג חי ולא עשה את ציווי הקב"ה . כאשר שמואל הנביא מתלונן עליו הוא ממציא תירוצים ולא מודה בחטאו.
ננסה לבאר על-פי ההתבוננות בטבען של הציפורים , דבר מעניין מצוי אצל ציפור "דרור" בכל רגע היא מסובבת את ראשה לכל הצדדים ועושה זאת ללא הפסקה. תכונה זו ניתנה לה מאת הקב"ה ,כדי להגן על עצמה מפני הטורפים אותה. באותו כח ניחן האדם וניתן לו כח לשוב בתשובה מחטאו. בדומה לציפור גם האדם יכול להעיף מבטים לכל עבר ולשמור את עצמו מחטא. כאשר כח זה בריא באדם לא יתכן שהאדם לא יכיר בניסיון המתקרב אליו ולעמוד בו,ואם בכל זאת נכשל בחטא, בכוחו להבחין בזה מיד ולחזור בתשובה. נמצא א"כ שהאדם שאינו מכיר תיכף ומיד בחטאו, הרי שהכח הזה שיש לו נפגם וא"כ נעדר ממנו כח התשובה וזה נחשב לו "כחטא גדול מאד"ולכן מובנת הטענה העצומה כלפי אדם הראשון וכן בשאר המקומות.
רבינו יונה בספרו " שערי תשובה" מרחיב את הדיבור ברעת המתאחר מן התשובה, וכתב שם שהיא רעה גדולה ביותר ולא תיתכן כי אם בעמי הארץ . הגמ' בברכות אומרת "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה" כלומר לא יתכן לחשוד בתלמיד חכם שנמנע מלעשות תשובה .מכיון שאיחור כזה נחשב לחטא . וזהו החטא של "קשה עורף" היינו שאי יכולתו של האדם להודות בכך שנכשל בדרכו מהווה ראיה שכח התשובה שלו פגום .
עומק המחשבה בפרשת בראשית פרק א' פסוק כז' כתוב "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו" וכן כתוב שם בפרק ט' פסוק ו' "כי בצלם אלקים ברא אותו"... וקשה להבין! איך זה יתכן להשוות את האדם לאלקים? ואת האלקים לאדם, והרי אין לבורא גוף, ולא דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף? תשובה: הנה עומק פנימיות ענין הצלם, הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, והוא כולל רוב סתרי פנימיות הזוהר. אבל כאן נתיחס למילה "צלם" בדרך הפשט. ויש לומר כי מילת "צלם" ו"דמות" כאן, אינו כמשמעותה, אלה פירושה שהאדם נברא דומה רק באיזו בחינה לבורא, אבל לא שהוא ממש בצלם הבורא!! ועל זה כבר אמר הנביא ישעיה' פרק מ' פסוק יח' "ומה דמות תערכו לו" כלומר שהבורא לא נראה ולא ניתן להעלות על הדעת איזה ציור ממנו. למרות שהוא ממלא את כל העולם, וסובב את כל העולמות. כמו משל הנשמה בגוף, שממלאת את כל הגוף ובכל אופן אינה ניראת, ואינה נתפסת בדעתנו. ועוד יש להבין למה התורה אומרת שהאדם נברא דווקא בצלם אלוקים ולא אמרה לדוגמה בצלם שדי או בשם אחר משמות הקודש של הבורא? תשובה: אמנם להבין ענין אמרו "בצלם אלקים" דווקא ולא שם אחר,כי שם אלקים ידוע פרושו, שהוא מורה שהוא יתברך שמו בעל הכוחות כולם, כמו שמבואר בטור אורח חיים סימן ה'. וההסבר לזה שהוא נקרא "בעל הכוחות", כי לא כמידת בשר ודם-מידת הקדוש ברוך הוא,כי האדם ,כשבונה בנין מעץ, אינו ממציא את העץ אלה משתמש בעץ קיים כי האדם אינו יכול לברוא חומר. אבל הבורא כמו בזמן בריאת העולם, בראו והמציאו יש מאין, בכוחו האין סופי, כך מאז ולתמיד בכל יום וכל רגע ממש,מחדש וממציא ומקיים את העולם.ואילו היה הוא יתברך מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחד היו כלם לאפס. כמשל תחנת החשמל רידינג שמאירה את כל גוש דן ואם יפסיקו לרגע את הזרם כל העיר תהיה באפילה ,המעליות יתקעו, המזגנים יפסקו, הרדיו והטלויזיות ידומו וכל העיר תשותק, כן בדימיון זה, כביכול ברא הוא יתברך את האדם,והשליטו על רבבות כוחו ועולמות ומסרם בידו,שיהא הוא מנהיג אותם על פי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו. כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים, ומוסיף בהם קדושה ואור כמו שכתוב בישעיה' נא' טז "ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ" ובהיפוך ח"ו על ידי מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים הוא מהרס כמה כוחות ועולמות עליוניםהקדושים. כמו שנאמר "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", או מחשיך, או מקטין אורם וקדושתם ח"ו. ומוסיף כח לעומת ,במדור הטומאה ר"ל. וזהו אם כן פירוש הפסוקים "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים" וגו'. ו"כי בצלם אלקים עשה" וגו. שכמו שהוא יתברך שמו, הוא האלקים, בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט ברצונו יתברך את האדם שיהיה הוא פותח וסוגר של כוחות והשפעות בעולם. כמובא "והיה אם שמוע תשמעו אל- מצותי..." ואז "ונתתי מטר- ארצכם בעתו" ועוד הרבה פסוקים בהם נלמד הקשר בין מעשה האדם והשפע והחיים בעולם.ואל יאמר כל איש מישראל בלבו וכי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי איזה ענין ולהשפיע על כל העולם, אלא יבין וידע ויקבע בלבו שכל מעשה ודבור ומחשבה , לא הולכים לאיבוד, שכן קבע בורא העולם שכל אחת מהם עולה כפי חשיבותו ואיכותו לפעול בכל העולמות הגלויים והנסתרים, ונשמר לעד לפעול כשצריך. וענין זה כלול בכונת התנא במשנה באבות (ב,א) "דע מה למעלה ממך" כלומר גם אם אינך רואה את הענינים הנסתרים בעולמות הרוחניים העליוניים הנעשים כתוצאה ממעשיך, אפילו ככה, הכל ממך הוא. ועל פיהם הם יוצאים ובאים. והאיש החכם יבין עד כמה הוא מקלקל במעשיו הלא טובים, יותר ממה שהחריבו נבוכדנצר וטיטוס. כי להם אין חלק ושורש בעולמות העליונים, שיהיו יכולים לפגוע בהם. ורק בחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה ( "צור ילדך תשי"= את מי שברא אותך, החלשת) אם כן כאשר אדם מהרהר במחשבת ניאוף ר"ל הרי הוא מכניס זונה , בבית קדשי הקדשים העליון,ומגביר כוחות הטומאה הרבה יותר ממה שנגרם על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה , כי האדם כולל כל סדרי בראשית והמרכבה וכלל הבריאה , הוא בדוגמת המשכן והמקדש וכל כליו. לכן האחריות הגדולה המוטלת עלינו נובעת מהגדולה העצומה שהבורא נטע בנו "וחיי עולם נטע בנו" "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ומצד שני חופש הבחירה המאפשר לנו עבודת ה' מתוך גדלות אהבה ושמחה. B
במי האשם?
בפרשתנו נאמר :" וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם ויגרש את האדם..."(ג',כג-ד)ובמד' נאמר:" בתחילה נתקלל נחש ואחר כך נתקללה חוה ואח"כ נתקלל אדם" (בראשית רבא כ'), זו התוצאה, השורה התחתונה, אך מי הוא הגורם לתוצאה זו, הנחש, האישה האיש, או שמה גורם אחר?! ומצאנו בחז"ל מס' דעות ו"אשמות" שונות, כמעט לכל אחד מהגורמים הנוכחים בארוע של אכילת עץ הדעת.
דעת אור החיים הקדוש, על הפס':" והנחש היה ערום מכל חיית השדה"(ג,א):" קדם הכ' להודיע כי הנחש היה ערום, כדי להתבונן באמריו שבהם השיג להשיח ולהדיח אישה יראת ה'. והנה בסדר דבריו, נתכון לומר ג' ענינים ובהם השיג כוונתו:
א, :בא להודיע אותה, כי כל עוד לא אכלה מעץ הדעת, יהיה נחשב בעיניה, כאילו לא אכלה משום עץ שבגן, כי כולם כאין נגדו והיו כלא היו לגודל מעלתו וחשיבותו ונתכון בזה להגדיל חשקה בו. וזו היא המידה אשר מתנהג בה היצה"ר עם הנשמעים לו, שיסיר מהם תאות ההיתר וימאסנו בעיניהם ויגדיל בעיניהם תאות האיסור עד אין כמוהו".
ב, הורה לה, כי בתחילה נטע ה' את עץ הדעת בגן וממנו שתל כל האילנות שבגן ואם כן אף כל שאר העצים אסורים.
ג, העיד עדות שקר ואמר שהקב"ה ציוה לא לאכול מכל העצים כולם שבגן. וזו היא מדתו, לשקר ולהוליד בלבב שלם אמונות ודעות כוזבות...".
א"כ, לשיטת אוהחה"ק, הנחש הוא האשם הוא המסית והוא המפתה והמכשיל בדרכי ערמומיות ושקר, המתובלת ברישעות, המערערת את ידיעותיו ואמונותיו של קורבנו ומכניסתו ליאוש. לכן, בהמשך דבריו, מסביר הרב כי:" אין כל כך אשמה על חוה, כי לא חשבה שיש בריה בעולם שברא ה' להבחין בה אהבת ברואיו ואם היתה יודעת זה, היתה חוששת לו ולא היתה נותנת אוזן לשמוע דבריו...".
מאידך, הג' בסנהדרין כ"ט. אומרת כי יכול הנחש לטעון כי זכאי הוא והיא אשמה שהרי לא היה לה לשמוע לו כי " דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?! דברי הרב שומעין!"ואם לא היתה שומעת לו, לא היה נמשך רע, לא לה ולא לו. "הא למדת שהיא הסובבת ולכן יש לו לנחש איבה כלפי האישה וזרעה שרצונו לשוף עקב".(דברי אוהחה"ק).
ב'אבות דרבי נתן' פ' ראשון, מספר המד':" מי גרם לנגיעה זו?! סייג שעשה אדה"ר לדבריו!
איזהו סייג שעשה? הרי הוא אומר:" ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו..." לא רצה אדה"ר לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבריו, יותר ממה שאמר לו הקב"ה:" ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו", שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה. באותה שעה היה נחש הרשע נטל עצה בליבו...אמר לה: אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו ה', הריני נוגע בו ואיני מת...ואף את תאכלי ואי את מתה. מה אמרה חוה בדעתה:" כל הדברים שאמר לי רבי מתחילה שקר הם" מיד נטלה ואכלה ונתנה לאדם ואכל".
נמצאנו כי האשמים הם: הנחש, האישה וכעת גם האיש עצמו ואם בכל אלו לא מספיק, הרי שבא אוהחה"ק ואומר כי גם האדמה אשמה ולכן נתקללה אף היא וזאת משום ששינתה את מראה עץ הדעת והיה עצו כשאר עצי הגן ולא היה כל מכשול אם לא היה השינוי ששינתה האדמה.
והשאלה העולה מאליה היא וכי לא ניתן למצוא אשם אחד בלעדי,בחטא המפורסם בעולם?!
ונוכל להשיב,ע"פי מאמר הג' בביצה ל"ד. :"תניא,אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד מביא את הקדירה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס, כולם חייבים". אף כאן, בדומה מעט, כל אחד מהמשתתפים, בסיפור ההסטורי, היה לו חלק ותרומה במעשה האסור אשר בעזרת ה', במהרה בימינו נזכה לראות בתיקונו השלם אמן.
עומק המחשבה
בפרשת בראשית פרק א' פסוק כז' כתוב "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו"
וכן כתוב שם בפרק ט' פסוק ו' "כי בצלם אלקים ברא אותו"... וקשה להבין! איך זה יתכן להשוות את האדם לאלקים? ואת האלקים לאדם, והרי אין לבורא גוף, ולא דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף?
תשובה: הנה עומק פנימיות ענין הצלם, הוא מדברים העומדים ברומו של עולם, והוא כולל רוב סתרי פנימיות הזוהר. אבל כאן נתיחס למילה "צלם" בדרך הפשט. ויש לומר כי מילת "צלם" ו"דמות" כאן, אינו כמשמעותה, אלה פירושה שהאדם נברא דומה רק באיזו בחינה לבורא, אבל לא שהוא ממש בצלם הבורא!! ועל זה כבר אמר הנביא ישעיה' פרק מ' פסוק יח' "ומה דמות תערכו לו" כלומר שהבורא לא נראה ולא ניתן להעלות על הדעת איזה ציור ממנו. למרות שהוא ממלא את כל העולם, וסובב את כל העולמות. כמו משל הנשמה בגוף, שממלאת את כל הגוף ובכל אופן אינה ניראת, ואינה נתפסת בדעתנו.
ועוד יש להבין למה התורה אומרת שהאדם נברא דווקא בצלם אלוקים ולא אמרה לדוגמה בצלם שדי
או בשם אחר משמות הקודש של הבורא? תשובה: אמנם להבין ענין אמרו "בצלם אלקים" דווקא ולא שם אחר,כי שם אלקים ידוע פרושו, שהוא מורה שהוא יתברך שמו בעל הכוחות כולם, כמו שמבואר בטור אורח חיים סימן ה'. וההסבר לזה שהוא נקרא "בעל הכוחות", כי לא כמידת בשר ודם-מידת הקדוש ברוך הוא,כי האדם ,כשבונה בנין מעץ, אינו ממציא את העץ אלה משתמש בעץ קיים כי האדם אינו יכול לברוא חומר. אבל הבורא כמו בזמן בריאת העולם, בראו והמציאו יש מאין, בכוחו האין סופי, כך מאז ולתמיד בכל יום וכל רגע ממש,מחדש וממציא ומקיים את העולם.ואילו היה הוא יתברך מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחד היו כלם לאפס. כמשל תחנת החשמל רידינג שמאירה את כל גוש דן ואם יפסיקו לרגע את הזרם כל העיר תהיה באפילה ,המעליות יתקעו, המזגנים יפסקו, הרדיו והטלויזיות ידומו וכל העיר תשותק, כן בדימיון זה, כביכול ברא הוא יתברך את האדם,והשליטו על רבבות כוחו ועולמות ומסרם בידו,שיהא הוא מנהיג אותם על פי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו. כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים, ומוסיף בהם קדושה ואור כמו שכתוב בישעיה' נא' טז "ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ" ובהיפוך ח"ו על ידי מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים הוא מהרס כמה כוחות ועולמות עליוניםהקדושים. כמו שנאמר "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו", או מחשיך, או מקטין אורם וקדושתם ח"ו. ומוסיף כח לעומת ,במדור הטומאה ר"ל. וזהו אם כן פירוש הפסוקים "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים" וגו'. ו"כי בצלם אלקים עשה" וגו. שכמו שהוא יתברך שמו, הוא האלקים, בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט ברצונו יתברך את האדם שיהיה הוא פותח וסוגר של כוחות והשפעות בעולם. כמובא "והיה אם שמוע תשמעו אל- מצותי..." ואז "ונתתי מטר- ארצכם בעתו" ועוד הרבה פסוקים בהם נלמד הקשר בין מעשה האדם והשפע והחיים בעולם.ואל יאמר כל איש מישראל בלבו וכי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי איזה ענין ולהשפיע על כל העולם, אלא יבין וידע ויקבע בלבו שכל מעשה ודבור ומחשבה , לא הולכים לאיבוד, שכן קבע בורא העולם שכל אחת מהם עולה כפי חשיבותו ואיכותו לפעול בכל העולמות הגלויים והנסתרים, ונשמר לעד לפעול כשצריך. וענין זה כלול בכונת התנא במשנה באבות (ב,א) "דע מה למעלה ממך" כלומר גם אם אינך רואה את הענינים הנסתרים בעולמות הרוחניים העליוניים הנעשים כתוצאה ממעשיך, אפילו ככה, הכל ממך הוא. ועל פיהם הם יוצאים ובאים. והאיש החכם יבין עד כמה הוא מקלקל במעשיו הלא טובים, יותר ממה שהחריבו נבוכדנצר וטיטוס. כי להם אין חלק ושורש בעולמות העליונים, שיהיו יכולים לפגוע בהם. ורק בחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה ( "צור ילדך תשי"= את מי שברא אותך, החלשת) אם כן כאשר אדם מהרהר במחשבת ניאוף ר"ל הרי הוא מכניס זונה , בבית קדשי הקדשים העליון,ומגביר כוחות הטומאה הרבה יותר ממה שנגרם על ידי טיטוס בהציעו זונה בבית קדשי הקדשים במקדש מטה , כי האדם כולל כל סדרי בראשית והמרכבה וכלל הבריאה , הוא בדוגמת המשכן והמקדש וכל כליו. לכן האחריות הגדולה המוטלת עלינו נובעת מהגדולה העצומה שהבורא נטע בנו "וחיי עולם נטע בנו" "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ומצד שני חופש הבחירה המאפשר לנו עבודת ה' מתוך גדלות אהבה ושמחה.
כח מעשיו הגיד לעמו
את פירושו על התורה, מתחיל רש"י בדברי ר' יצחק במדרש ילקוט שמעוני, וכך נאמר שם (ברש"י): "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"
גם בבראשית רבה פרשה א ד"ה "ר' יהושע דסכנין" מובאים דברי ר' יצחק אם כי מעט שונה: "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת וגו' (תהלים קיא ו), מה טעם גילה הקב"ה לישראל מה שנברא ביום ראשון וביום ב' וג', מפני אומות העולם שלא יהו מונים את ישראל ואומ' להם הלא אומה של בזזות אתם (כלומר שודדים החיים מביזה ושוד) אתמהא, וישראל משיבין להם ואתם הלא בזוזה היא בידכם הלא כפתרים היוצאים מכפתור השמידום וגו' (דברים ב כג), העולם ומלאו של הקב"ה הוא, כשרצה נתנו לכם וכשרצה נטלו מכם ונתנו לנו הדא היא דכת' לתת להם נחלת גוים, כח מעשיו הגיד לעמו הגיד להם את הבראשית בראשית ברא אלקים וגו'."
לכאורה קשה, מה תעזור הוכחה מהתורה כנגד טענות הגויים על הארץ, הרי הם אינם מאמינים בתורה, (חלקם טוענים שהנאמר בתורה אומנם נכון, אבל הייתה ברית חדשה, חלילה, וכדו'). אלא, מסבירים המפרשים, שאין כוונת רבי יצחק לתת תשובה לאומות העולם, אלא לעם ישראל. "מה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו..." ע"י שעם ישראל ידע שיש בורא לעולם ולו הארץ ומלואה, והוא נתן את ארץ-ישראל לעם ישראל ממילא יהיה לו כח לעמוד מול אומות העולם וטענותיהם, הן כשהטענות נאמרות בפה, והן כשהן נאמרות דרך הידיים - ידי עשיו.
ידיעה זו, שיש בעל לבירה, צריכה להיות בסיס וקו מנחה לכל דבר ודבר בחיים, החל מהפרטים הקטנים במהלך החיים השוטף, ועד למה שנוגע לשאלות הרי גורל, או לבעיות פלוסופיות ואמוניות קשות וכדו'.
הצדיק רבי משה ליב מסאסוב היה מסביר את הפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" כך: ראשית לכל צריך כל יהודי לדעת ש-"ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - דהיינו שיש בורא ומנהיג לכל מה שנברא בעולם, ואין הדברים מתנהלים חלילה מעצמם. להכרה זו הגיע אברהם אבינו, כשקרא לבני דורו את הקריאה הגדולה: אם יש בירה – יש מנהיג לבירה.
בסיום תפילת שחרית אנו אומרים: "אין כאלוקנו אין כאדוננו אין כמלכנו אין כמושיענו, ורק לאחר מכן מי כאלוקנו מי כאדוננו מי כמלכנו מי כמושיענו. לכאורה היינו צריכים לומר הפוך – קודם לשאול מי כאלוקנו וכו' ולאחר מכן להגיע לתשובה שאין כאלוקנו. מסביר הרב צבי יהודה זצ"ל שעניין זה נכתב בסדר התפילה דווקא כפי שנכתב כי קודם כל צריכה להיות הכרה שה' הוא ורק הוא האלוקים, הוא בעל הבירה ואין דומה לו, ורק מתוך גישה זו אפשר וצריך ללמוד למודי אמונה, ואפשר לברר בעיות אמוניות וכדו' (=מי כאלוקנו).
פרופ' יהודה אליצור מסביר באחד ממאמריו את ההבדל בין פירוש תנ"ך לגיטימי לבין ביקורת המקרא. הוא טוען, שכפי שהראשונים עסקו בפירוש התנ"ך, כך גם אנו, להבדיל (כמובן מתוך הכרת מקומנו לעומת הראשונים), צריכים לעסוק בכך, ומותר וצריך להסתמך על מקורות חדשים מתגלים לנו ע"י ממצאים ארכיאולוגיים וכדו', אלא שישנו עיקרון מסוים שצריך לעמוד בבסיס הגישה לתנ"ך, ובעיקרון זה השוני העיקרי בין לימוד תנ"ך שהוא מצווה, לבין ביקורת המקרא שהיא כמובן פסולה. העיקרון הוא, שהגישה לתנ"ך צריכה להיות מתוך הכרה שה' אמת, שמשה ותורתו אמת והתנ"ך הוא דברי אלוקים חיים, בניגוד למבקרי המקרא, שרואים בתנ"ך ספרות אנושית שחוברה במהלך הדורות, וממילא מתייחסים אליה בהתאם. אמונה בה' ובתורתו לעומת חיסרון אמונה זו, היא אחד הנקודות העיקריות ביותר בגישה אמיתית לעומת גישה מסולפת, ללמוד תורה, ולחיים בכלל.
שורש האמונה הוא שורש הכפירה
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו, הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן, והחמר היה להם לחמר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ. וירד ה' לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם, וזה החלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ, ויחדלו לבנת העיר. על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ."(בראשית י"א)
בקריאה פשוטה של הפסוקים, לא ברור מה חטאם של בני דור הפלגה. ואכן, כבר התנאים נחלקו בדבר, כפי שמובא בפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ד :"ר' עקיבא אומר: השליכו מעליהם מלכות שמים והמליכו עליהם נמרוד עבד בן עבד... ר' יהודה אומר:...אמר נמרוד לעמו באו ונבנה לנו עיר גדולה ונשב בתוכה, פן נפוץ על פני כל הארץ כראשונים, ונבנה לנו מגדל גדול בתוכה עולה עד לשמים שאין כחו של הקב"ה אלא במים, ונקנה לנו שם גדול בארץ, שנאמר ונעשה לנו שם. ר' פנחס אומר: לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין, היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חרש, עד שבנו אותו גבוה כשבעה מילין מקנה מעלת היו לו במזרחו ובמערבו, ואלו שהיו מעלו מעלין לבנים היו עולין ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו, ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה.
בהמשך לכך התיחסו לבעיה זו גם הפרשני המקרא הקדמונים: רש"י מסביר שמדובר כאן על מרידה בה'. הרד"ק מסביר שמדובר כאן בע"ז. החזקוני כותב: "והם בקשו לבטל מה שגזר הקב"ה: "ומילאו את הארץ", לפיכך ויפץ אותם על פני כל הארץ". וכמותו פרשו הרשב"ם והבכור שור.
ר' יהודה הלוי מסביר בספרו ספר הכוזרי מאמר ראשון סעיף ע"ט, שישנו מצב בו שני אנשים ינסו לעבוד את ה', אלא שעבודתו של אחד תהיה עבודת אלוקים כשרה, ועבודת השני תהיה עבודה אסורה, משום שהאחד יעבוד את ה' בדרכים שה' התיר או ציוה לעבוד אותו, והשני יקריב אש זרה, בכך שיעבוד את ה' על פי הבנתו הוא. כך גם מסבירים חלק מהפרשנים את חטא נדב ואביהו.
על-פי זה מסביר הרב פרופ' יהודה אליצור זצ"ל (חוקר ופרשן תנ"ך, שהיה מוערך מאוד ע"י הרב צבי יהודה קוק זצ"ל) את חטאם של בני דור הפלגה, בכך שעבדו את ה' על פי הבנתם, בניגוד לאברהם אבינו בפרקים הבאים, שהוא האנטיתזה לגישה זו.
בני דור הפלגה מחליטים על-פי הבנתם מהו המקום לעבוד את ה': "וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם". הם קוראים לה בבל, שפרושה בבלית "באב א-לו"-שער הא-ל, כלומר הם מחליטים מדעתם שזה שער ה' (בניגוד ליעקב, שה' הוא זה שמראה לו בחלום, שהמקום שבו ישן הוא בית אלוקים ושער השמים). לעומתם אצל אברהם המקום נבחר ע"י ה', ואברהם מגיע לארץ מכח התגלות: לך לך ...אל הארץ אשר אראך.
בני דור הפלגה בחרו על דעת עצמם את דרך העבודה: "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (הכוונה במעשה זה היא קשר לאלוקי, בדומה למפרשים שפרשו שמדובר כאן במעשה כפירה או ע"ז), ואילו אברהם כל עבודתו ע"פ הוראת ה', ולעיתים בניגוד מוחלט להבנה אנושית (כמו עקדת יצחק).
מענין לציין שכאן המגדל מתחיל מהאדם, מהקרקע-אנחנו נבנה מגדל וראשו בשמים, ואילו בסולם יעקב כתוב סולם מוצב ארצה=מוצב לארץ מלמעלה, מהשמים.
בני דור הפלגה החליטו על דעת עצמם: "ונעשה לנו שם", ואילו אצל אברהם ה' הוא זה שמחליט ומברך: "אעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה".
אם כן ראינו, כמו שמסביר בעל ספר הכוזרי, שאותו מעשה יכול להיות מעשה אמונה או מעשה כפירה. השאלה היא מהיכן מתחיל הכל, מהאדם או מהבורא.
שורש האמונה, הוא גם שורש הכפירה.
פרשת נח
הצהרת הצהר
"צהר תעשה לתבה" ( ו-טז ). פרש"י יש אומרים אבן טובה וי"א חלון עכ"ל, מ"מ מכללות הענין מובן, העיקר הוא האור שיאיר, וצריך להבין כללות ענין ההצלה שבאה ע"י התיבה דוקא, הרי כמה דרכים לפניו ית' באופני ההצלה, ומאחר שחפץ להציל מפני מה היה זה באופן כזה שיתקבצו כולם לתיבה , ומהי ההוראה בענין זה לכל אחד ואחד מישראל בעבודת ה'. תורת החסידות מסבירה עבודה זאת בנפש האדם וידועה תורת הבעש"ט נ"ע שאמר "תיבת נח " הם תיבת התפלה והתורה וכן פירש הפ"ס " בא אתה וכל ביתך אל התיבה " (ז-א) שצריך האדם להכניס את עצמו בתיבת התפלה והתורה ולהתדבק בהן ובהן ועל ידן ניצל משטף המבול (לשון בלבול) של מחשבות זרות העלולות לבא בתפלה ועסק התורה , ולא זאת בלבד אלא שמאיר לו אור השפע מהאותיות (תיבות) שהם אור כמו "נר מצווה ותורה אור" ( בלשון התרגום – תורה = אוריתא ) .
ומבארים שענין תיבת נח היא סדר בעבודת ה' לכל הקרב אל הקודש בעבודת עסק התורה ועבודה שבלב בתפילה, שבכללות ישנם ב' מני עבודה כלליים. עבודת בעלי בתים- בעלי עסקים ועבודת יושבי אוהל תלמידי חכמים. ומבואר בספר "תורה אור" מאדמו"ר הזקן בעל התניא ושו"ע שהמבול הוא שטף מחשבות זרות שישנם גם ביושבי אוהל שלכאורה נראה שאצל יושבי אוהל לא היה צריך להיות כללות ענין ומחשבות זרות, מה שמובן שאצל בעלי עסקים היות וענינם במשא ומתן או מלאכה ועבודה, הרי יש מקום לומר שיפלו להם מחשבות זרות מעניני עסקיהם גם בזמם שאינם עוסקים במלאכתם. ולדוג' יתן להביא ענין החלומות שאדם חולם בשנתו בלילה שרוב החלומות הם מהרהורי היום, לפי מה שמהרהרים ביום הנה מזה הוא מה שבא בחלום, כך גם בחלומות הטובים בעניני התורה שמודיעים לו בחלומו שזה בא על פי רוב על ידי שקידה גדולה בתורה ביום כאשר עוסק בתורה בשקידה גדולה או עוסק בעבודה שבלב ביגיעה עצומה, הנה בלילה, כאשר נשמתו עולה למעלה ושאבת לחים מחיי דלעילא כמבואר בזוהר, הנה מודיעים לו חידושי תורה בגליא של התורה ובפנימיות התורה התורה, איש איש כפי שקידת עבודתו ביום, כך היא שנתו בלילה כשעולה נשמתו למעלה ושואבת לחים ועלייתה בהיכל כללי שבו נענד בנשמות העולות וכל על פי סדר ומדרגות כללי ופרטי, איש איש כפי ענינו ביום כך היא שנתו בלילה ולפי זה מקום מנוחת נשמתו בהיכל הכללי והסדר הפרטי הוא אם ביום עושה איזה מצוה בהידור או עסק בתורה ותפילה יתר על הרגיל, וכן הישן מתוך דיבור או מחשבה בדברי תורה כל זה תלוי במחשבותיו ודיבורו בכל היום, על פי זה נגלה לו בלילה כך הוא בבעלי עסקים, מאחר שהם עסוקים במלאכתם במחשבתם ובדיבורם, הנה מזה נמצא כללות סיבת ענין מחשבות זרות כשעובדים וכן בהפסקת העבודה. אבל היושבי אוהל שאין להם בעניני עולם מאין באו אליהם מחשבות זרות זאת מהיעדר אור תיבת התורה והתפילה ולכן כל אחד ואחד מישראל צריך לחקוק בכח זכרונו אותיות ותיבות התורה שבכתב ושבע"פ להיות בקי בהם בע"פ ולחזור עליהם תמיד בכל רגע פנוי.
גם בעלי עסקים בעת עבודתם ויושבי אוהל בזמן מנוחתם מהלימוד בעיון ובפרט קודם השינה להיות ישן מתוך הרהורי תורה וכל אדם בעת הילוכו ברחוב הנה אז צריך לחזור בדברי תורה החקוקים בכח זכרונו ובפרט משנה אותיות נשמה וספר תניא קדישא אותיות איתן הנקודה הפנימית שבנשמה וזה תיבת נח שהם תיבות התורה והתפילה שהם מצילים משטף מים רבים ומחשבות זרות אשר לא יוכלו לכבות את האהבה הטבעית שלנו להקבה" ואותם תיבות מטהרים את הנפש וככל שיתבונן ויעמיק מאוד ויתקע מחשתו בחוזק בגדלותו יתברך המצומצם בתיבות התורה כך יאיר עליו אור הגלוי
שבע מצוות לתיקון האנושות
כתב הרמב"ם בהלכות מלכים ט,א:
"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים. אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה. הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". נמצאו שבע מצות, וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם...".
"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בר' ו:יב). חז"ל מתארים עולם מושחת ומקולקל להחריד, עד שלא היתה ברֵרה אלא להחריב אותו לגמרי, ולהתחילו כמעט מחדש. טבע בעלי החיים השתבש ואף האדמה לא תפקדה בצורה נורמלית (בראשית רבה [וילנא] פרשה כח, ח):
רבי עזריה בשם רבי יהודה בר סימון אמר: הכל קלקלו מעשיהן בדור המבול. הכלב היה הולך אצל הזאב, והתרנגול היה מהלך אצל הטווס. הדא הוא דכתיב: 'כי השחית כל בשר'. השחית כל אדם אין כתיב, אלא כי השחית כל בשר. רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר: אף הארץ זינתה, היו זרעין לה חטין והיא מפקא (=מוציאה) זונין.
מצוות אלו באות לכונן את תקינות החברה האנושית כולה, תוך הצבת סייגים ומגבלות על התנהגות פרועה ובלתי מרוסנת. בתחילה יש שתי מצוות שמטרתן לבער את האלילות מן העולם (עבודה זרה וברכת ה'), לאחר מכן מצוות שנועדו לאפשר לבני אדם לחיות זה בצד זה בשלום (שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ודינים), ולבסוף, לאחר המבול שנבע משחיתות נפשית עמוקה שפשתה כנגע בכל האנושות, מצטווים בני האדם לרסן את תאוותיהם האכזריות, ולכן נאסר עליהם לאכול אבר מן החי.
לעולם בלא תורה ובלא מוסר אין זכות קיום. לעָצמות האדירות שטבע הקב"ה בעולם החומרי והפיזי, אין יכולת עמידה בלא ערכים קבועים ונצחיים שהאדם - נזר הבריאה, מקבל על עצמו. כך מסביר הראי"ה קוק (אורות הקדש ג עמ' סו) :
תורת ישראל מבארת איך קיום העולם והמוסר האנושי הם תלויים זה בזה. וממילא מובן ששכלול העולם בשכלול המוסר גם הוא קשור קשר של קיימא, זאת היא עיקר דעת אלוקים הישראלית. חטא האדם, קלקל בכללו את מוסרו, עד שמלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו. העולם מתקומם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו. שורש האדם הנשאר, מתחזק ביושרו, היושר מתאמץ בקישורו עם אלוקים, עומד ומעלה עולות לה', העולם מתבסס, והברית נכרתת על קיומו, כל עוד ימי האדם בארץ.
אך לא די בהנהגות מונעות כדי לקדם ולרומם את העולם מבחינה מוסרית ורוחנית. המסגרת הזו רק מגדירה גבולות אך אינה מעניקה תוכן. וכך לאחר עשרה דורות, עם הופעתו של אברהם אבינו, החל לצמוח הגרעין הראשוני שממנו יפרח אחר כך עם ישראל, שיקבל תורה ותרי"ג מצוות.
שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל (מלכי) עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: 'ובהיכלו כֻּלו אֹמר כבוד' (תה' כט:ט). נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? אמר להם: 'ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם' (תה' כט:י). כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא? שנא' (יש' סו:טז): 'כי (הנה) באש ה' נשפט'! אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עֹז לעמו יתן' (תה' כט:יא). מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום'
אחדות שאינה מתקיימת
התורה רוצה להסביר לנו בסיפור על מגדל בבל את סיבת ריבוי הלשונות למרות שהאדם נברא יחידי ריבוי זה מחויב המציאות היה בגלל שהאנושות רצתה להשתמש באחדותה כדי לעלות לרום במקום להתפשט על פני כדור הארץ. לכן בלבל ה' את לשונם של בני האדם הרבה את שפותיהם וכתוצאה מכך יישבו את העולם ויצרו תרבויות מגוונות. חז"ל לא מסתפקים בפירוש זה אלא מוקעים את מעשיהם של אנשי אותו דור ורואים במעשיהם מרידה בה'. בגמרא בסנהדרין מובא "שכולם לשם עבודה זרה התכוונו" חכמים רק חולקים במהות ותכלית מרידתם. יש שיחסו להם כפירה גסה ויש שראו במעשים כעין התגוננות מפני ה' המעניש על רקע הפחד מהמבול. ויש אשר ראו במרידה את ביטויים נגד אברהם על אשר בחר בו הקב"ה וטענו כי "אברהם אינו מוליד".
הרמב"ן בהסתמכו על דברי הזוהר תמה על פשט הדברים וראה את מרידתם כ"קצוץ בנטיעות"
הוא מסתמך על מה שנאמר: "ונעשה לנו שם" שהכוונה לאלוקות. הספורנו אומר שהם רצו לעשות את נמרוד אלוהים ולהושיבו במרומים על מנת שיוכל לפקח משם על כל העולם. בעל "הכתב והקבלה" כותב "הבה נבנה לנו עיר"- מתפרש כהבה נעמיד חנו שומר שיגן עלינו ועינו תהיה פקוחה לעזרנו רצו להעמיד שומר שיגן עליהם מפגעי הטבע, ויש שאומרים על הפסוק "וזה החלם לעשות" – ראו את עצמם כמתחילי הבריאה ולא רצו להכיר בכך שהם ממשיכים את הבריאה שברא ה'.
ולדעה שרצו לדחוק את בחירתו של אברהם הם רצו לרכז את כל הבריאה במקום אחד על מנת להחניק את אברהם ואת דעותיו שכן נאמר צדקה עשה ה' עם ברעם ישראל שפזרם בין האומות על ידי פיזורם הפיצו ישראל את תורה ודעת בכל מקום. והם רצו להקיף ולצמצם את אברהם אבינו שלא יוכל ללכת מעם לעם ולקרא בשם ה'. רואים אנו את חומרת מעשיהם של דור הפלגה על שניסו לפגוע במעשי האלוקים בעולם הנברא. על רקע מעשים אלו נשאלת השאלה מדוע אנשי המבול שהיו "רק" שטופים בגזל אבדו מהעולם ואלו אנשי דור הפלגה שכפרו במעשי ה' בעולם נשארו לפליטה? חז"ל עונים על שהייתה האחדות ביניהם והשלום שרר במקומם. גדול השלום שאפילו עובדים עבודה זרה אינו יכול לשלוט בהם, לכן העונש שלהם הוא בפרוד ובפיזור כי אילולי זה לא היו מגיעים בזכות אחדותם לאמת.
ה"שפת אמת" מתרץ את השאלה ששאלנו בהסבר הבא: "אנשי דור המבול נמשכו רק אחרי הגשמיות והגוף לכן נאבדו לגמרי, אולם דור הפלגה היו מתחכם יותר מדי. ולא החזיקו את החכמה באמונה. והיה חטא בשכל ונפש כמו שנאמר: "הן עם אחד" שהיה להם כוח האחדות ולשון קודש. אבל באמת כל החכמה תלויה ביראת השם כמו שנאמר באבות: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו..." תפיסה זו מעניינת מאוד לדעתו של ה"שפת אמת" מעלתם כביכול של החוטאים מחכמה, גדולה מאשר של החוטאים ב"בהמיות". האחרונים הם "גשמיים", הבל כבהמות נדמו. ואילו החוטאים מחכמה חסרים הם רק דעת אלוקים אבל המה "רוחניים" במהותם והם אינם חייבים כליה כי עוד ישנה תקווה לאחריתם.
העניין המרכזי שאותו התורה רצתה ללמד אותנו במעשה של דור הפלגה הוא אשר אומרים חז"ל "וכולם לשם עבודה זרה נתכוונו" לפי כל הפרושים הייתה כאן פעולה טכנית אשר מטרתה למרוד או להתגונן ולעקוף את מעשה הבורא. יש לראות במעשה זה כלימוד לכל הדורות לעתיד כוחו של האדם הוא מוגבל האדם לא יצליח על ידי התארגנות והתלכדות מלאכותית . סופה של התארגנות זו הוא בפיזור וניתוק . האחדות המקיימת ומתקיימת תקום רק על יסודות רוחניים כמו שנאמר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
פרשת לך לך
גר ולא אזרח
בתחילת פרשת "לך לך", ברא' י"ב,ח' נאמר:" ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם השם", רומז בזה, כי אף שהיה לאברהם רכוש גדול, כפי שנאמר למעלה:" ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו..."(שם,שם,ה) וגם הקב"ה הבטיחו כי יברכהו בארץ ויגדל שמו, שנאמר:" ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה",(שם,שם,ב), ומשמע שהוא עובר לארץ לקביעות, לקבוע את משכנו החדש כאן, אם כן, היה לו לבנות לו בית אבן, בית מדות ועליות מרווחות, כדרך כל שועי הארץ, אך הוא לא עשה כן, אלא:" ויט אהלה".
מאוחר יותר מסופר, כאשר מפני הרעב בארץ, ירד למצרים וחזר משם, נאמר אז:" ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב",(שם,יג,א-ב), כאן התורה מדגישה ומפרטת את עושרו, אך מיד אח"כ, בפס' הבא:" וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה בין בית אל ובין העי", שוב מספרת לנו התורה, כי חזר הוא לאהלו, לאותו מקום כמקודם, לא בנה ולא הרחיב, לא העמיק ולא שיפץ ולא הוסיף ובסוף הפרק שם:" ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון...".
וכן בתחילת פר' "וירא":" וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום".(שם,יח,א),גם כאן, באהל ולא בבית.
כאשר מרחיק אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר",(שם,כ,א) ובהמשך מתנצל אבימלך מלך גרר,על חימודו את שרה, בתוספת מתנות רבות:" צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם...ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך...",(שם,כ,יד) ואף כל זאת, לא שמענו שבנה לו בית אבן של קבע, ומוטיב ה "אהל" שב ומופיע.
לא בכדי אין הוא בונה לו בית ארזים, כדרך רוזני הארץ, הוא לא עשה כן, כיון שלא עשה אברהם אבינו עיקר מישיבת עולם הזה, אלא, ארעי, זמני, כך הוא העולם הזה, לא לקבע.
" גר ותושב אנכי עמכם", כך הורה לבני חת דרך ענווה ומוסר, כי האדם בעוה"ז הוא "גר", כמוני כמותכם, אלא בעוה"ב יהיה "תושב" וזה רמז הכתוב:" והארץ לא תמכר לצמיתת כי גרים ותושבים אתם עמדי",(ויק',כה,כג), שלא יחשוב אדם כי הארץ אשר הוא יושב עליה לצמיתות עולם היא לו, אלא:"כי גרים ותושבים אתם עמדי", גרים בעוה"ז ותושבים אתם בעוה"ב, לעולם הנצח.
הוא גם מאמר הכתוב:" גר אנכי בארץ תושב ככל אבותי", גר אנכי בארץ בעוה"ז, תושב ככל אבותי בעוה"ב. הנה למדנו, כי עלינו לראות עצמנו כגרים, זמניים בעוה"ז. כך מלמד ה"גללי זהב",ר' דויד מוסקוביץ' זצ"ל.
ולכאורה קשה, בפ' "אמר" מצוה התורה:" כל האזרח בישראל ישבו בסכת",(ויק',כג,מב), מבאר ה'כלי יקר':" נקט דוקה "האזרח",שהוא לשון תושב". ו'תושב' משמעותו-קבע, כאן בעוה"ז ולא ארעי ו'יונתן' ו'אונקלוס' תרגמו: "יציבא", יציב ומחוזק בארץ וזה הפך מה שלמדנו מאברהם אבינו?!.
אלא על כרחך, אין זו כוונת התורה כאן. לפי שהזמן, זמן אסיפת התבואה מן השדה, ממלא אדם אסמיו דגן ואת יקביו ימלא תירוש ויצהר ומלא ברכת ה' על כל גדותיו ובמצב כזה חששה התורה שירום לבבו וישמן ויבעט וירגיש עצמו כאזרח- תושב קבע,'יציבא' בעוה"ז, לכן, עליו ציותה התורה שיכיר פחיתותו ושפלות ערכו, שאינו בעוה"ז כי אם גר ולא תושב, שיצא מדירת קבע לדירת ארעי.
מצוות ליווי אורחים
"וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם. ויקרא פרעה לאברם ויאמר מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ועתה הנה אשתך קח ולך. ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו". פרעה משלח את אברהם ושרה מביתו, לאחר שנענש בנגעים הוא וביתו. לכאורה נראה, כי פירוש:"וישלחו אותו",לשון גירוש, כמו: "ושלחה מביתו", הנאמר במצוות גירוש האשה שמצא בעלה בה ערוות דבר(דברים כ'ד), אך התרגום מפרש: "ואלויאו יתה", לשון לווי ושמירה(רש'י) ומכאן מלמד בעל ה 'תורה תמימה' , כי לוויה ע"י שליח הוי כמצווה בעצמו. וכן כאשר נפרד אברהם מג' המלאכים נאמר:" ואברהם הולך עימם לשלחם" ותרגומו: "לאלוואיהון",ללוותם. הרד"ק מלמד, שלכך נכתב ענין הלווי של המלאכים, שילמד אדם ממנו דרך ארץ. וידוע היה אברהם באהבתו למצוה זו, שנאמר: "ויטע אשל בבאר שבע",להלן:
"לדוד,אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה", זהו שאמר הכתוב:" אל יקנא לבך בחטאים"(משלי כג) ובמה תקנא? כי אם ביראת ה' כל היום, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קינא? שאמר למלכי צדק:" כיצד יצאת מן התיבה? אמר ליה: "בצדקה שהינו עושים שם". אמר לו:" וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה וכי עניים היו שם והלא לא היו שם אלא נח ובניו ולמי הייתם עושים צדקה:?! אמר ליה :" על הבהמה ועל החיה ועל העוף, לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה". אותה שעה אמר אברהם:" ומה אילולי שעשו צדקה עם בהמה, חיה ועוף לא היו יוצאים וכיון שעשו צדקה יצאו ואני אם אעשה עם בני אדם, על אחת כמה וכמה. באותה שעה נטע אש"ל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה". (מדרש שוח"ט,תהל',לז).
הגמרא במס' סוטה, דף מ'ו: מרחיבה את הדיבור בענין מצוות הליווי, בעקבות המשנה העוסקת ב 'חלל הנמצא בשדה', שיצא לדרך מן העיר בלא לוויה:" ר"מ אומר: "כופין(מכריחים) ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור", משום שיכולה להציל חיים, שלו ושל כל זרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אמר ר' יהושע בן לוי:" בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם, נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה". אמר ר' יהודה אמר רב:" כל המלוה את חבירו ארבע אמות אינו ניזוק". אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר:" כל שאינו מלוה ומתלוה, כאילו שופך דמים, שאלמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות". ובעקבות דברי הג' הזו, פסק הרמב"ם (הל' 'שמחות',פרק,יד):" מצות עשה של דבריהם, לבקר חולים...וללוות אורחים...לשמח החתן והכלה ...ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור..שכר הלווי מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה וליווים יותר מהכנסתן...ואם נתעצלו בדבר זה, כאלו שפכו דמים...".
המהר"ל מבאר(חידו"א, סוטה) את דברי הג':" שכל שאינו מלווה כאלו שופך דמים", שהרי האדם כאשר הוא יחידי ואינו כלול יחד עם הכלל, הוא נתון לפגעים שיכולים לפגוע בו, אך כאשר הוא תוך הכלל, יש לו כח הרבים ואז כח האדם הוא יותר וכאשר מלווים אותו, זה מורה כי אינו יחיד והרבים מתחברים אליו ואז יש לו חיבור ודיבוק, עד שגם העליונים, גם השם ית' מתלווה אליו ואז אינו ניזוק.
ה 'דרכי מושה'(חושן משפט,תכ'ו), מאיר בשם ילקוט מהרר"ש:" האידנא, אין נוהגים ללוות תלמיד לרבו עד פרסה, משום שבזמן הזה מוחלים על כבודם ויש לילך עמו, או עם חבירו, עד לפני שער העיר, או לכל הפחות ארבע אמות".ה'באר שבע'(לרב יששכר ברבי ישראל לייזר,תלמיד ה'לבוש'),סובר כי "ה'טור' ושאר מחברי אחרונים, השמיטו דינים אלו ואפשר משום שבזמן הזה, אין נוהגים דין לוויה, מפני שכל הדרכים הם בחזקת סכנה מאוד ואין אדם חייב למסור עצמו לסכנה בעבור לוויה, משום 'דחייך קודמים'".דבריו אלו מובאים ב 'עיון יעקב' לסוטה מו: ודוחה, זה האחרון את דבריו שם ולשיטתו: "ועכ"פ ילווה ד' אמות כדי להציל חבירו מסכנת דרכים השכיח ...ועכשיו כל הדרכים מיושבים ומצויינים...די בלוויה ד' אמות". "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך,ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".
שורשים באינסוף
"ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" יש כאן פניה מלמעלה למטה ,מהבורא לאדם. ה' "יוזם" מהלך ביצירת עם ישראל (כדברי הנביא "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו) כלומר הוא זה שרוצה בזה הוא פנה ראשון הוא התחיל הוא "אשם" לא אנחנו החלטנו להקים עם! לא אנחנו החלטנו להתנחל בארץ ישראל! שהרי אומר הכתוב "ואעשך לגוי גדול" ועוד מבטיח "לזרעך אתן את הארץ הזאת" והבטחה של בורא עולם –מילה זה מילה. לא יעזור לאף אחד וחבל על הזמן לכל המתנגדים!!! יש משמעות עצומה לסדר זה של פניה מלמעלה אלינו בחשבון הנפש הלאומי והפרטי על האחריות למעשינו ומקור יניקת הסמכות המוסרית והבטחון בצדקת דרכינו, הנובעת מהפקודה האלקית "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולא משרירות לב אגואיסטית שלנו! כמה חשוב לחזור ולשנן פסוק זה המלא אור וחיות עם שורשים באינסוף. כל עם וכל אדם רוצה להיות צודק בכל עניניו סמכות וכשאינו מרגיש צודק (גם הרשע) זה מחליש אותו והוא "יוצא מהמשחק" או מהויכוח או מלחמה שיש לו. לכן חשוב לנו לחזור ולהתבונן במשענת האלקית הנצחית המושטת לנו מחי העולמים ולהתחדש בכל יום ולהשתתף במעשה בראשית מתוך ההכרה שיש לנו את היכולת לכך כי זאת תורת כל איש ישראל ,אל יאמר בלבו כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי הקטנים שום ענין בעולם? אלא יבין וידע שכל פרטי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא הולכים לאיבוד אלא מתרוממים לפעול בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים (כי זה רצון הבורא וכך הוא ברא את האדם כפי שיבואר בהמשך) וזה בכלל כונת התנא במסכת אבות "דע מה למעלה ממך" רוצה לומר שמה שקורה לך ולעולם, שבא מלמעלה ,-זה ממך! הגם שאינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך אבל תדע בבירור כי כל מה שנעשה בעולמות העליונים הכל "ממך" הוא אתה פותח במקלחת את המים הקרים מלמטה אז יורדים לך מים קרים מהטוש מלמעלה ,אתה פותח את המים החמים מלמטה אז יורדים עליך מים רותחים מלמעלה=דע מה למעלה ממך. הבחירה הפרטית נשמרת !!
היסוד לקביעה שיש חשיבות עליונה למעשינו מונחת בפסוקים בבראשית "כי בצלם אלקים עשה את האדם" ,"נעשה אדם בצלמינו כדמותנו". ועל דרך הפשט ניתן לבאר כי יש בנו כוחות בדומה לאלקים שכמו שהוא "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" היינו תמיד ממש בכל רגע ככתוב "לעושה אורים גדולים" "עושה" כתוב לא עשה, כן בדמיון זה כביכול ברא את האדם והשליטו על רבבות כוחות ועולמות אין מספר ומסרם בידיו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם הן לטוב או להיפך ח"ו. כי במעשיו ודיבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור כמו שכתוב בישעיהו נא ,טז' ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ וכמאמרם ז"ל בברכות סד. אל תקרא בניך אלא בוניך , כי המה המסדרים עולמות העליונים כבונה המסדר בנינו, ונותנים בהם רב כח. ובהיפוך ח" על ידי מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר הקדושים, לאין לא טובים ,הוא מהרס ר"ל כמה כוחות ,ועולמות עליונים ערך ושעור כמו שנאמר "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" או מחשיך ,או מקטין אורם וקדושתם ח"ו ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה רחמנא ליצלן וזהו "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים "כי בצלם אלקים עשה" שכמו שהוא יתברך שמו הוא האלקים בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם ומסדרם ומנהיגם כל רגע כן השליט רצונו את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של אלפי רבבות כוחות ועולמות לפי מעשיו דיבוריו ומחשבותיו.
לסכום דברינו אנו עדים בפרשתנו להחלטת הבורא לייצר עם ,שיודיע מעולם את מציאותו ומלכותו ! מאחר ואלפים שנה מאז בריאת העולם קלקלו בני האדם ,ובשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם נולד אברהם אבינו ועליו החיל הבורא את היעוד הגדול הנשך עד ימינו ועד אחרית הימים לייצר ממלכת כהנים וגוי קדוש העושים רצונו מתוך החלק אלו-ה החי בתוכנו במקום המיוחד לכך בארצנו ארץ הקודש! בבית הראוי לכך בית המקדש! שם היה נסיון העקדה וכממלכת כהנים וגוי קדוש אנו מתקנים עולם במלכות שדי עם כוחות צלם האלקים שיש בנו.
א-ל מסתתר בשפריר חביון
עברו של אברהם לוטה בערפל, אך גם תכלית יציאתו אינה מובהרת.
כשם שנעלם שם הארץ, אליה מצווה אברהם לצאת. כל זה היה ברור רק לבורא יתברך שמו, שמתוך ההעלמה הוא מוציא את הבהירות, ומגשים את עיצובו של האדם היהודי. דבר אחד נאמר במפורש, כי על האדם לצאת מהישות בה הוא נמצא, להבדל מארצו ומולדתו ומבית אביו. הוא חייב מהרגע הראשון להיות בודד בעולמו, כשם שפירשו חז"ל את השם "עברי", שכל העולם בעבר זה ואילו אברהם נמצא בעברו השני. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אברהם מצווה לא רק על התרחקות גופנית אלא בעיקר על התרחקות נפשית.
ההתרחקות הגופנית, אומר הכתב והקבלה, הוא להיפך מהרגיל. מקודם יוצא אדם מבית אביו, לאחר מכן הוא עוקר מסביבתו וממשפחתו, ולבסוף הוא יוצא ממדינתו. אולם כאן מדובר על עזיבה נפשית ועקירה מהויה רוחנית. עקירה זו היא מהקל אל הכבד. הוא שוכח קודם את הוי ארצו, לאחר מכן את הוי משפחתו, ולבסוף את הוי בית אביו, בו הוא מושרש. אברהם מצווה לנתוץ ולהרוס את כל מבנה עולמו ולנתק את כל הקשרים המקשרים אותו להורים, משפחה, עם ומדינה. הוא מצווה להתחיל, כקטן שנולד במסגרת חיים חדשים שאין בהם שמץ מהעבר המשפחתי. בעצם אין הוא מצווה על מהות החיים החדשים, שכן אותם כבר השיג בשכלו וחכמתו, אבל הוא מצווה על מולדת חדשה ,בא באים חיים חדשים ונפלאים אלה לידי הגשמה.
מעורר את הדעת הצדיק מאוסטרובצה זצ"ל, כי המצוה הראשונה שנצטווה עליה אברהם אבינו היא מצוות ישוב ארץ ישראל. הספורנו אומר כי כאשר יצאו מכשדים אמרו תיכף ללכת לארץ כנען, כי היא היתה מפורסמת אצלם לארץ, המוכנה להתבוננות ולעבודת האל יתברך ועליה לא ירד המבול. לכן המשיך רק אברהם בדרכו אליה . אביו תרח נשאר במחצית הדרך . הוא לא היה מוכן לקבל על עצמו את החובות הכרוכות בעליה. אולם רמב"ן אומר כי אברהם עוד לא הכיר את מהותה של הארץ לפני שהתגלה אליו השם ואמר לו "לזרעך אתן את הארץ הזאת". הוא קודם נדד מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, עד שהשיג והגיע אל מקום יעדו, כמו שנאמר:"ויהי כי התעה אותי אלוקים מבית אבי".
הספורנו מפרש:"אל הארץ אשר אראך" היינו אל הארץ אשר אראה לך במראות אלוקים לפיכך עבר בארץ ולא נטע אהלו עד המקום שנגלה אליו שם הקב"ה, כמו שנאמר: "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם, וירא אליו ה' ויאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת".
ואמנם מתוך ההעלם יצא האור הגדול. ברכת "ונברכו בך כל משפחות האדמה" היא לפי האברבנאל ושאר מפרשים תכלית היציאה. ה' הבהיר לו אומר אברבנאל, כי תכלית ההליכה היא, להיות משפיע רוחני לכל העמים. "והיה ברכה". לא רק שתהיה מבורך, אלא תשא איתך ברכה לכולם, כי בהיותו קורא בשם ה' תודיע את מלכותו יתברך בעולם, ובאמצעות זו תושלם הבריאה ותגיע למטרתה. "ונברכו בך כל משפחות האדמה, באמצעותך תתפרסם אמונת אלוקים, אשר תקרין מזוהרה על הבריאה כולה.
אברהם , להיכן אתה הולך
הציווי הראשון שנאמר ליהודי הראשון, הוא "ויאמר השם אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (פרשתנו יב-א).
בציווי זה יש דבר הדורש הסבר: כאשר מורים לאדם ללכת למקום כלשהו, הדבר החשוב ביותר הוא לומר לו לאן ללכת ולציין את תכונותיו של המקום החדש, ואילו כאן לא נאמר דבר כלל על המקום החדש, ובמקום זאת מאריכה התורה בתיאור המקום הנוכחי – "מארצך וממולדתך ומבית אביך". שאלה מהותית יותר מתעוררת על עצם תוכנו של הציווי: הלוא זהו הציווי הראשון ליהודי הראשון. ציווי כזה אמור להיות יסוד מרכזי בעבודת השם, לא רק לאברהם אבינו עצמו, אלא לכל עם ישראל. ואולם הציווי עוסק לכאורה בעניין שולי, אופן ההליכה ממדינה למדינה. וכי זהו הבסיס של עבודת השם לכל הדורות?
יש לומר שאכן ציווי זה, על סגנונו המיוחד, טומן בקרבו את היסוד המרכזי של עבודת השם. ייחודו של עם ישראל בכך, שאף על פי שהוא חי בעולם הזה, הכפוף לחוקי הטבע ולמנהגי העולם, ואף על פי שלכל יהודי תכונות נפש טבעיות והוא כפוף להשפעות סביבתיות וכו'…, בכל זאת בכוחו להתעלות על כל אלו ולהתחבר עם הקב"ה, שהוא בלתי מוגבל. כוח זה ניתן לעם ישראל באמצעות הציווי: "לך לך ". בציווי זה אומר הקב"ה לאברהם אבינו ובאמצעותו לכל עם ישראל, כי תפקידו להתרומם מעל המציאות הארצית ולמעלה מהמגבלות הטבעיות ולהיות קשור עם השם.
שלושת הפרטים שבפסוק רומזים לסוגים השונים של המגבלות שלפניהן עומד האדם: "ארצך" – אלה התכונות הטבעיות שהאדם נולד עמן היינו זוהי הקרקע של מציאותו.
"מולדתך" – אלה ההרגלים והנימוסים שנרכשו בהשפעת הסביבה.
"בית אביך" – החינוך שספג האדם מהבית, דבר שעיצב את אופיו לכל ימי חייו. מהותו של אדם נגזרת משלושת המרכיבים הללו.
אומר הקב"ה ליהודי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – צא מכל הדברים המשפיעים על אישיותך. עליך להתעלות מעל טבעך, הרגליך, חינוכך וכל זה למה? כדי שתוכל להגיע "אל הארץ אשר אראך".
הקב"ה אינו אומר לאן להגיע ואיזו היא אותה ארץ. הוא מדגיש: "אל הארץ אשר אראך" הארץ שאני אראה לך. כי מהיהודי נדרשת דבקות מוחלטת בקב"ה, עד כדי מסירות נפש ומוכנות לכל ציווי שינתן לו, זהו הציווי הראשון שמקפל בתוכו את תמצית ההוויה היהודית היכולת להתעלות מעל כל המגבלות הטבעיות ולדבוק בקב"ה באופן מוחלט.
ציווי זה נאמר לכל יהודי, וזהו היסוד של עבודת השם. כשנוהגים כך, זוכים להגיע "אל הארץ אשר אראך" כפשוטם של דברים כמו הבטחת התורה בפרשתנו "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב-ז) וכשמדייקים הרי אמר בתחילה "לזרעך אתן" לשון עתיד ולאחר שאברהם התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה חזר הקב"ה על הבטחתו בלשון שונה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (טו-יח). מאותו הרגע שהקב"ה אמר זאת החלה ארץ ישראל, שהייתה עד אז "נחלת גויים", להשתייך בפועל לעם ישראל. גם בדורנו אנו נשמרת ההבטחה "לזרעך נתתי את הארץ" בכל שלמותה ותוקפה. יהי רצון שנזכה במהרה לישב את כל ארצנו הקדושה כפי שהובטח לנו בתורת אמת תורת חיים בשלמותה עד לקיים דברי המדרש שעתידה ארץ ישראל להתפשט על כל העולם, לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, שבה ישובו כל ישראל לארץ ישראל, "קהל גדול ישובו הנה" (ירמי' לא-ז') בקרוב ממש.
שורשים באינסוף
"ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" יש כאן פניה מלמעלה למטה ,מהבורא לאדם. ה' "יוזם" מהלך ביצירת עם ישראל (כדברי הנביא "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו) כלומר הוא זה שרוצה בזה הוא פנה ראשון הוא התחיל הוא "אשם" לא אנחנו החלטנו להקים עם! לא אנחנו החלטנו להתנחל בארץ ישראל! שהרי אומר הכתוב "ואעשך לגוי גדול" ועוד מבטיח "לזרעך אתן את הארץ הזאת" והבטחה של בורא עולם –מילה זה מילה. לא יעזור לאף אחד וחבל על הזמן לכל המתנגדים!!! יש משמעות עצומה לסדר זה של פניה מלמעלה אלינו בחשבון הנפש הלאומי והפרטי על האחריות למעשינו ומקור יניקת הסמכות המוסרית והבטחון בצדקת דרכינו, הנובעת מהפקודה האלקית "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" ולא משרירות לב אגואיסטית שלנו! כמה חשוב לחזור ולשנן פסוק זה המלא אור וחיות עם שורשים באינסוף. כל עם וכל אדם רוצה להיות צודק בכל עניניו סמכות וכשאינו מרגיש צודק (גם הרשע) זה מחליש אותו והוא "יוצא מהמשחק" או מהויכוח או מלחמה שיש לו. לכן חשוב לנו לחזור ולהתבונן במשענת האלקית הנצחית המושטת לנו מחי העולמים ולהתחדש בכל יום ולהשתתף במעשה בראשית מתוך ההכרה שיש לנו את היכולת לכך כי זאת תורת כל איש ישראל ,אל יאמר בלבו כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי הקטנים שום ענין בעולם? אלא יבין וידע שכל פרטי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא הולכים לאיבוד אלא מתרוממים לפעול בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים (כי זה רצון הבורא וכך הוא ברא את האדם כפי שיבואר בהמשך) וזה בכלל כונת התנא במסכת אבות "דע מה למעלה ממך" רוצה לומר שמה שקורה לך ולעולם, שבא מלמעלה ,-זה ממך! הגם שאינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך אבל תדע בבירור כי כל מה שנעשה בעולמות העליונים הכל "ממך" הוא אתה פותח במקלחת את המים הקרים מלמטה אז יורדים לך מים קרים מהטוש מלמעלה ,אתה פותח את המים החמים מלמטה אז יורדים עליך מים רותחים מלמעלה=דע מה למעלה ממך. הבחירה הפרטית נשמרת !!
היסוד לקביעה שיש חשיבות עליונה למעשינו מונחת בפסוקים בבראשית "כי בצלם אלקים עשה את האדם" ,"נעשה אדם בצלמינו כדמותנו". ועל דרך הפשט ניתן לבאר כי יש בנו כוחות בדומה לאלקים שכמו שהוא "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" היינו תמיד ממש בכל רגע ככתוב "לעושה אורים גדולים" "עושה" כתוב לא עשה, כן בדמיון זה כביכול ברא את האדם והשליטו על רבבות כוחות ועולמות אין מספר ומסרם בידיו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם הן לטוב או להיפך ח"ו. כי במעשיו ודיבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור כמו שכתוב בישעיהו נא ,טז' ואשים דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסוד ארץ וכמאמרם ז"ל בברכות סד. אל תקרא בניך אלא בוניך , כי המה המסדרים עולמות העליונים כבונה המסדר בנינו, ונותנים בהם רב כח. ובהיפוך ח" על ידי מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר הקדושים, לאין לא טובים ,הוא מהרס ר"ל כמה כוחות ,ועולמות עליונים ערך ושעור כמו שנאמר "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" או מחשיך ,או מקטין אורם וקדושתם ח"ו ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה רחמנא ליצלן וזהו "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים "כי בצלם אלקים עשה" שכמו שהוא יתברך שמו הוא האלקים בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם ומסדרם ומנהיגם כל רגע כן השליט רצונו את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של אלפי רבבות כוחות ועולמות לפי מעשיו דיבוריו ומחשבותיו.
לסכום דברינו אנו עדים בפרשתנו להחלטת הבורא לייצר עם ,שיודיע מעולם את מציאותו ומלכותו ! מאחר ואלפים שנה מאז בריאת העולם קלקלו בני האדם ,ובשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה לבריאת העולם נולד אברהם אבינו ועליו החיל הבורא את היעוד הגדול הנשך עד ימינו ועד אחרית הימים לייצר ממלכת כהנים וגוי קדוש העושים רצונו מתוך החלק אלו-ה החי בתוכנו במקום המיוחד לכך בארצנו ארץ הקודש! בבית הראוי לכך בית המקדש! שם היה נסיון העקדה וכממלכת כהנים וגוי קדוש אנו מתקנים עולם במלכות שדי עם כוחות צלם האלקים שיש בנו.
המאמין הגדול
אברהם אבינו גדול המאמינים הענק שבענקים,לכל אורך הפרשה מצטיירת לנו דמותו של איש החסד–איש האמונה.כבר בפתיחה מתחילה פרשת לך לך מיד עם ציווי הבורא, שכל כולו נסיון גדול ,שבו אברהם מתבקש לעזוב את כל עברו. הוא נדרש להתנתק: מארצו, ממולדתו ומבית אביו,וללכת לארץ שאינו יודע עליה שום פרט. אברם נדרש ללכת לאן שבורא עולם יראה לו ,והוא מציית בצורה מושלמת.
בהמשך ישנו מחזה אל אברם ,ובמחזה מבטיח הבורא לאברם ,שיהיה לו זרע ככוכבי השמים לרוב עד שלא יוכל לספור אותם. אז בא הפסוק ואומר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה"(טו :ו) .
שואל הזוהר הקדוש(זח"ג קמח) מי חשב צדקה למי? אברם חשב צדקה שה' עושה לו? או בורא עולם החשיב את אמונת אברם לצדקה? עונה הזוהר ואני שמעתי שה' חשב צדקה לאברם אך לא התיישב בליבי.אלא צריך לומר שאברם חשב צדקה לקב"ה, מדיוק המילה "ויחשבה". אם רצה הפסוק לומר,שה' חשב לו צדקה היה צריך לומר –ויחשוב לו.נראה שמה שאמר הזוהר שמעתי זו דעת רש"י ,ומסקנתו היא דעת הרמב"ן.
רש"י פירש: "הקדוש ברוך הוא חשבה לו צדקה וזכות על האמונה שהאמין בו". כפי פשט הבנת הפסוק כשמחלקים את הפסוק לשניים,"והאמין בה'"-אברם,"ויחשבה לו צדקה"-בורא עולם.
הרמב"ן מקשה על דברי רש"י: אברם שנביא היה ועמד בנסיונות כל כך גדולים וכל כך קשים. בורא עולם אינו מבקש ממנו לעשות שום מעשה אלא אמונה על העתיד לקרות בלבד,ואברם מאמין לדברי ה' ,על זה הבורא יוצא מגדרו ומחשיב לו אמונה זו כצדקה –מה שלא ראינו אפילו בנסיונות הקשים? מתרץ הרמב"ן: הבנת הפסוק היא שכולו נאמר באברם- אברם האמין בה', שהוא יקיים את הבטחתו העתידית. היות ואברם חשב שלא מגיעה לו הזכות הזו לכן הודה לבורא שקיבל הבטחה זו בתור צדקה. הרמב"ן עומד על הקושי בפרושו: הרי בתחילת הפרשה הבטיח לו "ואעשך לגוי גדול"-מדוע אם כן אברם מתפעל דוקא בהבטחה זו? ומתרץ מפני שההבטחה הראשונית הייתה על תנאי שלא יגרום החטא. וההבטחה השניה נאמרה ללא תנאים מוקדמים כך שאפילו חטא לא ימנע הבטחה זו.הבטחה זו היא הבטחה של חסד ולא הבטחה בזכות כפי ההבטחה הראשונית. אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות שהאמין בה' שנאמר: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה " (מכילתא בשלח פ"ו) מדברי המכילתא נמצא סיוע לפירוש רש"י-שבורא עולם גמל לו עבור אמונתו בחיי העולם הזה והעולם הבא.סיוע נוסף "שמעיה אומר כדאי היא האמנה שהאמין בי אברהם אביהם שאקרע להם את הים שנאמר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה"(מכילתא בשלח פ"ג). עדיין אין מובן לנו די הצורך, מהי הזכות הכל כך גדולה להאמין בדברי ה'? במיוחד מגדול המאמינים?
רד"ק פירש: שעתה אברהם האמין ,היות ועד עכשיו הייתה הבטחה כללית עדיין היה מקום להסתפק .עתה פירש לו ממעיך ,והראה לו את המשל בעיניו- במראה הנבואה,האמין אמונה גמורה בלי שום ספק.ואז חשב לו האל לצדקה ויושר לבב.כי הוא ואשתו מזקינים וההבטחה מתאחרת. הספורנו מבאר: ה' חשב צדקה לאברהם מהסיבות הבאות: היות ובטח בה' ללא ספק ,אפילו שהדבר בלתי אפשרי ,או רחוק אצל הטבע.הדגשה זו נאמרה שנדע שאברהם שואל בהמשך "במה אדע כי אירשנה", הוא שואל מה אם יחטאו בני, ולא דורש בטחונות נוספים.
נמצאנו למדים מאברהם אבינו שיסודות האמונה הם :להאמין בבורא באופן עקבי ורצוף ,ולא לפקפק בשום זמן מן הזמנים .היסוד השני :אע"פ שהדבר אינו מתגשם ונראה רחוק מן המציאות , אפילו נראה בלתי אפשרי צריך להמשיך ולהאמין –שהאמונה חזקה מן המציאות. היות והמציאות מתעתעת והאמונה בדברי ה' היא היא שורש האמת . הלואי ונזכה להדבק ולהתמיד באמונה זאת.
אברהם, קוו ואדיס?
הציווי הראשון שנאמר ליהודי הראשון, הוא "ויאמר השם אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (פרשתנו יב-א).
בציווי זה יש דבר הדורש הסבר: כאשר מורים לאדם ללכת למקום כלשהו, הדבר החשוב ביותר הוא לומר לו לאן ללכת ולציין את תכונותיו של המקום החדש, ואילו כאן לא נאמר דבר כלל על המקום החדש, ובמקום זאת מאריכה התורה בתיאור המקום הנוכחי – "מארצך וממולדתך ומבית אביך". שאלה מהותית יותר מתעוררת על עצם תוכנו של הציווי: הלוא זהו הציווי הראשון ליהודי הראשון. ציווי כזה אמור להיות יסוד מרכזי בעבודת השם, לא רק לאברהם אבינו עצמו, אלא לכל עם ישראל. ואולם הציווי עוסק לכאורה בעניין שולי, אופן ההליכה ממדינה למדינה. וכי זהו הבסיס של עבודת השם לכל הדורות?
יש לומר שאכן ציווי זה, על סגנונו המיוחד, טומן בקרבו את היסוד המרכזי של עבודת השם. ייחודו של עם ישראל בכך, שאף על פי שהוא חי בעולם הזה, הכפוף לחוקי הטבע ולמנהגי העולם, ואף על פי שלכל יהודי תכונות נפש טבעיות והוא כפוף להשפעות סביבתיות וכו'…, בכל זאת בכוחו להתעלות על כל אלו ולהתחבר עם הקב"ה, שהוא בלתי מוגבל. כוח זה ניתן לעם ישראל באמצעות הציווי: "לך לך ". בציווי זה אומר הקב"ה לאברהם אבינו ובאמצעותו לכל עם ישראל, כי תפקידו להתרומם מעל המציאות הארצית ולמעלה מהמגבלות הטבעיות ולהיות קשור עם השם.
שלושת הפרטים שבפסוק רומזים לסוגים השונים של המגבלות שלפניהן עומד האדם: "ארצך" – אלה התכונות הטבעיות שהאדם נולד עמן היינו זוהי הקרקע של מציאותו.
"מולדתך" – אלה ההרגלים והנימוסים שנרכשו בהשפעת הסביבה.
"בית אביך" – החינוך שספג האדם מהבית, דבר שעיצב את אופיו לכל ימי חייו. מהותו של אדם נגזרת משלושת המרכיבים הללו.
אומר הקב"ה ליהודי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" – צא מכל הדברים המשפיעים על אישיותך. עליך להתעלות מעל טבעך, הרגליך, חינוכך וכל זה למה? כדי שתוכל להגיע "אל הארץ אשר אראך".
הקב"ה אינו אומר לאן להגיע ואיזו היא אותה ארץ. הוא מדגיש: "אל הארץ אשר אראך" הארץ שאני אראה לך. כי מהיהודי נדרשת דבקות מוחלטת בקב"ה, עד כדי מסירות נפש ומוכנות לכל ציווי שינתן לו, זהו הציווי הראשון שמקפל בתוכו את תמצית ההוויה היהודית היכולת להתעלות מעל כל המגבלות הטבעיות ולדבוק בקב"ה באופן מוחלט.
ציווי זה נאמר לכל יהודי, וזהו היסוד של עבודת השם. כשנוהגים כך, זוכים להגיע "אל הארץ אשר אראך" כפשוטם של דברים כמו הבטחת התורה בפרשתנו "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב-ז) וכשמדייקים הרי אמר בתחילה "לזרעך אתן" לשון עתיד ולאחר שאברהם התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה חזר הקב"ה על הבטחתו בלשון שונה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (טו-יח). מאותו הרגע שהקב"ה אמר זאת החלה ארץ ישראל, שהייתה עד אז "נחלת גויים", להשתייך בפועל לעם ישראל. גם בדורנו אנו נשמרת ההבטחה "לזרעך נתתי את הארץ" בכל שלמותה ותוקפה.
יהי רצון שנזכה במהרה לישב את כל ארצנו הקדושה כפי שהובטח לנו בתורת אמת תורת חיים בשלמותה עד לקיים דברי המדרש שעתידה ארץ ישראל להתפשט על כל העולם, לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, שבה ישובו כל ישראל לארץ ישראל, "קהל גדול ישובו הנה" (ירמי' לא-ז') בקרוב ממש.
פרשת וירא
בראש השנה מזכירים אנו בתפילת מוסף "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור " . ברוך אתה…זוכר הברית " . ואנו קוראים בתורה : "ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את אברהם וכו' " (בראשית כ"ב, א'). נשאלת קושיא עצומה ביחס התורה אל הנסיון שבאור כשדים לבין הנסיון של עקידת יצחק ?
הנסיון באור כשדים, שבו הפיל אברהם את עצמו לתוך כבשן האש מרצונו מבלי שנצטווה על זה מפי בורא העולם. לעומתו נסיון העקידה אפילו שנצטווה לשחוט את בנו מכל מקום כיוון שנעשה ע"פ ציווי הבורא ולא מדעתו קל יותר היה לבצעו.
יותר מכן, הנסיון הראשון התגלה הקב"ה אל אברהם, ואעפ"כ הלך בשמחה להישרף למען כבוד שמו יתברך . לעומתו נסיון העקידה היה לאחר כמה התגלויות של הקב"ה .
נשאלת השאלה א"כ, מדוע נסיון אור כשדים נזכר ברמז בפסוק: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים " , ואילו בתיאור מעשה העקידה הרחיבה התורה מאד. ובכל הדורות מאז אנו מזכירים רק את מעשה העקידה ולא את נסיון אור כשדים, ועד ימינו אנו תולים שהקב"ה יסלח לנו בעבור נסיון זה ?
מסביר הרב לופיאן: הסיבה שאין התורה מתפעלת כ"כ ממסירות הנפש שגילה אברהם בנסיון אור כשדים מפני שאברהם עשה זאת במסירות גדולה, מתוך הכרה שכלית ברורה. אחרי שבשכלו הבהיר גילה את אמיתות הבורא ית' גם התברר והתאמת אצלו כי חובתו בעולמו היא למסור נפשו בעבור כבודו יתברך הרי זהו עונג של ממש עבורו, למסור את נפשו על כך.
להבדיל מנסיון העקידה שהיה קשה אפילו לאברהם שהיה עובר ממקום למקום וקורא בשם ה'. לכולם היה אומר אברהם שהעבודה לה' יתברך היא אך ורק מעשה חסד ורחמים. וודאי שלא על ידי שחיטת בני אדם והקרבתם אליו כפי שהיה בזמנים קדומים . לאחר שנים של עשיית נפשות שומע אברהם אבינו את הציווי: "קח נא את בנך… והעלהו שם לעולה", מה יענה אברהם לחסידיו שומעי לקחו, לאחר שישוב מהר המוריה, לאחר השחיטה ששחט את בנו. ניתן לצפות ששאל אברהם מה יהיה עם אלפי האנשים שקרבם לבורא, הרי יחזרו ודאי לסורם, ונמצאת יגיעתו לריק . לכן לא היינו מתפלאים אילו אברהם היה שואל את עצמו, האם יתכן שזה חפץ ה' באמת?
משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם, שהיה לו שר שגידל וחינך את בניו, השר היה מסור בכל נפשו ומאודו על בני המלך. יום אחד בא המלך אל השר ומסר בידו חרב חדה, ואמר לו "החרב נתונה לך במתנה, בתנאי שתיקחנה ותסיר את ראשי בני מעליהם, והיה אם לא תשמע בקולי, אצווה להסיר בחרב את ראשך מעליך".
נענה השר למלך ואמר "הנני מוכן ומזומן לעבור על צו המלך, ומקבל על עצמי מיתה ובלבד שלא אהרוג את בני המלך היקרים, אדרבה בזאת אוכיח את אהבתי ומסירותי למלך ".
באמת יש מקום מצד הסברה לחשוב שמא זאת כוונת המלך-לנסותו, ואם יכשל בנסיון ויבוא להרוג את בני המלך אז יהרגהו המלך כיון שלא חס על בניו ואינו מבקש רחמים עליהם .
כן אנו מוצאים בין טענות השטן שבא אל אברהם להטעותו בדרך, שאכן אמר שכל הציווי "והעלהו שם לעולה " אינו אלא כדי לנסותו להטיבו באחריתו אם יעשה רצון בוראו.
אבל אברהם, עבד ה', קיים במלואו את הציווי "התהלך לפני והיה תמים". הוא לא עשה שום חשבונות רווח והפסד בשעת חיובו למצות בוראו. ואפילו לא חשבון הנראה צודק לכבודו של מקום כמבואר במשל. כל זאת מפני שהיה ירא לסטות אפילו במשהו ממה שנצטווה. בטוח היה שה' לא יכשילו בדבר שהוא עלול לטעות בו, ובאמת כך היה שנצטווה להעלותו כמאמר חז"ל, אלא שהנסיון היה שלא יבין את הרמז.
מתברר לנו א"כ , מדוע האריכה התורה בנסיון זה יותר מהאחרים, מפני שציווי זה היה נגד השכל ונגד ההבנה. וזהו שאמר לו המלאך, " עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ", לא נאמר אוהב אתה, מפני שמעשה זה נעשה ע"י יראה שלא לשנות מדברי הבורא. וזהו שאמרו חז"ל (איכה פ"א): " חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין ". חכמה התנהגות ע"פ השכל. ואכן מסופר על פילוסופים גדולים באומות העולם. כגון: סוקראטס שלחם בעבודה זרה עד מסירות נפש, היות והגיע להכרת האמת ע"י חכמה. אך " תורה בגויים אל תאמין " אצלם לא תתכן התנהגות בדרך מסוימת נגד השכל האנושי, ובאמת לא נצטוו על זה. מה שאין כן אנו בני אברהם יצחק ויעקב, לנו ניתנה תורה לשמור דרך עץ החיים.(ילקוט לק"ט) א"כ אנו רואים שהעקידה היא סמל לקיום התורה ע"י עם ישראל, מה שלא ייתכן באומות העולם. לכן אנו מזכירים את עקידת יצחק בתפילה לומר שאנו זרעו מקיימים את מצוות התורה אע"פ שישנם מצוות שאין השכל מבינם.
נעמוד בראש השנה הבא עלינו לטובה ונתפלל לפני בורא עולם ונזכיר לפניו את עקידת יצחק ואת מליוני היהודים שנטבחו ונרצחו בעבור היותם יהודים.
תכלה שנה וקללותיה , תחל שנה וברכותיה , נכתב לחיים טובים ולשלום. וישראל ישכון לבטח . א.כ.י.ר.
זעקת אנשי סדום –חטא כבד
"ויאמר ה' זעקת סדום ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה"
בתורה אין הגדרה ברורה לפשע של אנשי סדום, התורה רק מעידה שהם היו אנשים רעים וחטאים וזעקה עלתה מסדום השמימה. אולם מה פשר אותה צעקה לא התבאר בתורה. חז"ל מסבירים את הצעקה כזעקת ריבה אחת שנידונה בעיר לדבורים או לשריפה על שגילתה חסד כלפי עני אחד. בד בבד מספרים חז"ל על קשיחותם של אנשי סדום ביחס לעניים ולדלים. אכזריות זו מוזכרת ביחזקאל ט"ז "הנה זה היה עוון אחותך גאון שבעת לחם ושלוות השקט היו לה ולבנותיה, ויד עני לא החזיקה" העונש של אנשי סדום הוא לאו דווקא על הנבלה שרצו לעשות באורחם אלא על יחסם השלילי לשכבות הסובלות והעניות. מה שרצו אנשי סדום לעשות לבאי ביתו של לוט היה ללמדם לקח, לא לבוא ולהתארח עוד פעם אין מקום לחסד במחוזותינו. חז"ל מוצאים במקורות הרבה רמזים לעברות קשות שעשו אנשי סדום, אך גזר דינם לא נחתך אלא בגלל התנהגותם הבלתי חברתית. רבנו בחיי אומר אין לך אומה שאנשיה לא עושים חסד אלו עם אלו, בסדום לעומת זאת הם היו כל כך שפלים ואכזרים עד שאפילו בינם לבין עצמם הם היו נוהגים באכזריות, אומר התפארת שלמה :"זעקת סדום ועמרה כי רבה" הזעקה יוצאת מהם עצמם.
הרמב"ן סובר כי ארץ ישראל אינה סובלת תועבה ולכן נענשו אנשי סדום.הוא עורך השוואה בין סיפור המקרה של פילגש בגבעה לסיפור אנשי סדום. בשני המקרים אנו מוצאים דברים משותפים אחד הקשים שבהם היא הבקשה להוצאת האנשים וההתעללות בהם. בסדום מבקשים תושבי העיר להוציא את האנשים "ונדעה אותם" ובפילגש בגבעה אומרים אנשי הבליעל "הוצא את האיש אשר בא לביתך ונדענו" מבחינת החומרה בסיפור פילגש בגבעה המעשה קשה יותר כיוון שהם ביצעו את זממם ועינו את פילגשו של האיש עד שמתה, ואילו באנשי סדום רק רצו לעשות רע אך לא ניתן להם לעשות. למרות כן עונשם של אנשי סדום רב יותר וחמור לאין שיעור מעונשם של אנשי פילגש בגבעה. אנשי סדום נאבדו מהעולם הם וכל אשר להם ואילו אנשי פילגש בגבעה מתו במלחמה.ולא עוד אלא שבשתי המערכות הראשונות הם אפילו מנצחים את השבטים הבאים עליהם למלחמה ורק במערכה השלישית הם מוכרעים ועם רב מהם נהרג. מדוע ולמה עונשם של אנשי סדום גרוע מבני בנימים שבגבעה? אומר הרמב"ן עניין פילגש בגבעה אף על פי שהוא דומה לסיפור אנשי סדום, הוא אינו דומה לו ברוע. אנשי פילגש בגבעה לא רצו לכלות רגל עניים מגבולם אלא שטופי זימה היו. כאשר אמר להם האיש הנה בתי הבתולה ופלגשתי אוציאה נא אותן לא אבו לפגוע בבתו אבל כאשר הוציא להם את פילגשו נתפייסו פילגש אינה אשת איש היא גם זנתה על בעלה ככתוב בספר שופטים. ועוד שלא כל אנשי העיר היו בחטא. בסדום נאמר "מנער ועד זקן כל העם מקצה" בפילגש בגבעה יש "אנשי בליעל" האחרים מפחדים לצאת מביתם ולמחות על המעשים המכוערים. הם לא היו חייבים מדין תורה מיתה על עינוי הפילגש אבל מפני שהיה דומה דבר זה למעשיהם של אנשי סדום רצו בני ישראל לעשות סייג לתורה כמו שנאמר בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה. האברבנאל אומר חייבים אנשי פילגש בגבעה להיענש מהרבה סיבות, ובכל זאת למרות פשעיהם הרבים יש הבדל בינם לאנשי סדום, אנשי סדום היו מושרשים כל כך עמוק בחטא ולא הייתה להם כבר תקנה ואילו אנשי הגבעה עשו זאת רק פעם אחת. עוונותיהם של בני בנימין נמחלו על זה שעשו תשובה ונפתח להם הפתח לזכות בימים אחרים טובים יותר, אנשי סדום לא זכו.
יראת אלוקים כבסיס לשמירה מחטאים
בפסוק: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני", מודגש העיקרון, כי אין ולא יתכן מוסר אנושי, ללא אמונה ויראת שמים. "מוסר" ערטילאי אין בו לעכב ולמנוע מלבצע פשעים חמורים ביותר, כשהאנוכיות, דורשת זאת. משטרו של אבימלך מלך גרר משטר של נימוס ומוסר אנושי היה, ולא משטר מושחת ומקולקל, כמשטרו של פרעה. טענותיו של אבימלך לאלוקים ולאברהם משכנעות בכנותן. הוא מזועזע, נוכח ההאשמות המוטחות נגדו. הוא מצטדק ומוכיח, כי לא התכוון לשום רע. הוא שואל, בצדק לפי דעתו את אברהם: "מה ראית", ואמנם אברהם אינו עונה לו שראה רע בארצו ונימוסיה. הוא רק מדבר על הכרה והשקפה. אברהם אבינו משוכנע, כי במקום שאין יראת שמים אין המוסר והנימוס שווים כלום. הוא משוכנע כי במקום כזה עלולים אנשים לבצע פשעים חמורים ביותר והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אברהם מדגיש זאת במילים ספורות "אין יראת אלוקים"(עבודה זרה) "והרגוני"(שפיכת דמים) "על דבר אשתי"(גילוי עריות). יפה וקולע, מפרש הגאון בעל חתם סופר את הביטוי "רק" אין יראת אלוקים, המעיד על העדרה של יראת אלוקים בלבד, אבל היתה יראת העונש של חוקים ונימוסים. ודווקא מצב זה של יראת עונש אנושי הוא שגרם פחד בלבו של אברהם, שמא יהרגו אותו בסתר,כדי שלא יהיו עוררין על לקיחת אשתו. במשטרו של פרעה אין חשש זה. שם אין מתביישים בחטא, ואין מפחדים לעשות רע. אין צורך להרוג את אברהם לשם גזילת אשת חיקו. אולם משטרו של אבימלך הוא "מדינת חוק". מפחדים שם לקחת אשה מחיק בעלה, כל עוד הבעל חי וקיים, ואין ברירה, אלא או לחסל את הבעל בסתר, או בצורה "חוקית". ללא יראת אלוקים קיים חשש מבוסס למעשים כאלה. ואמנם אנו החיים וקיימים כיום אחרי התגלות פרצופה של התרבות והציביליזציה, בימי מלחמת העולם השניה, וגם פרצופו של ה"צדק" במשטר הקומוניסטי, יכולים להעיד מה צודק היה אברהם אבינו בקביעתו שלפנינו. נפלא כיצד הגדיר זאת אחד הגאונים הידענים בדור הקודם והוא המלבי"ם ז"ל ואלה דבריו:
"אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול, וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל עצמו במידות טובות עפ"י עצת שכלו,בכל זאת לא נוכל לבטוח על האיש או העם הזה, שבעת תאוותו תסיתהו לעשות רע, שתמיד... בהיפך עת יגבר שכלו על תאוותו, כי עת תבער בו אש תאוותה של אשת חן, או הון רעהו באין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח, לנאוף ולעשות כל רע. רק כח אחד נמצא בנפש האדם אשר בו נוכל לבטוח שלא נחטא, והוא מדת היראה, השתולה בנפשו, שממנה יסתעף סעיף אחד, שהיא יראת אלוקים."
השקפתו של המלבי"ם היא השקפתם של גדולי המוסר, בכל הדורות. תמצא אותה בחוקרים הקדמונים, במפרשים ראשונים ואחרונים. גם הרמב"ם ז"ל בספר המורה חלק שלישי מאריך בהבהרת כחה של יראת שמיים, כשומר על המוסר האנושי גם בינו לבין עצמו, בין איש לאשתו, ובמקום שאין רואים.
"בעל העיקרים" מאמר ראשון אומר "כי הדת הנימוסית טועה ואומרת על המגונה שהוא יפה".
היסוד לאמת בלתי מעורערת זו היא בפרשתנו, למראית עין נדמה, כי אבימלך צדק בריבו, הרי טענותיו מלאות הגיון ונימוס. הוא צועק חמס על החשד שהוטל בו, כאילו רצה לחטוף אשת רעהו. ברם, אברהם מוקיע את צפונות לבו, ומטיח בפניו האשמות כבדות ביותר, כי בנימוס כזה עלול הוא להרוג אנשים באין רואים,או במסווה של חוק. הקדוש ברוך הוא מעיד על אברהם כי "נביא" הוא ועינו חודרת לתוכיותה של חברה זו, המתחסדת ומראה פנים של נימוס ודרך ארץ כלפי חוץ. יתכן כי אבימלך כשלעצמו הוא איש ישר, אולם ב"כח" נמנה גם הוא על החוטאים. זה טבעו ומהומו של משטר, שאין בו יראת שמיים, החטא גלום בחובו, והוא נושא את האשמה בכנפיו. לפעמים החטא קיים בכח, ולפעמים הוא יוצא מהכח אל הפועל.
חז"ל בפרקי אבות ביטאו השקפה זו במילים תמציתיות: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ואם לאו אין חכמתו מתקיימת". יהי רצון שנזכה כולנו להקדים יראת שמיים כבסיס לקיום המצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום.
חסד ויראה
עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, גדול שבכולם היה ניסיון העקידה, שאחריו אמר לו הקב"ה: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בינך את יחידך ממני".
ולכאורה קשה, וכי רק עתה נודע שאברהם ירא אלוקים, הלא הוא מסר נפשו על אמונתו בקב"ה, והשליך עצמו לכבשן האש באור כשדים על קדושת שמו יתברך, וכן שאר הניסיונות שעבר בוודאי מלמדים על אמונתו ויראתו את ה'. ויותר תמוה מה שאמרו חז"ל (מובא ברש"י בראשית פרק כב פסוק ב) "קח נא - אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו הראשונות לא היה בהן ממש". ולכאורה קשה איך אפשר לומר, שהניסיונות הראשונות אין בהם ממש, למרות מסירות הנפש שגילה בהם?
נראה שהתשובה לדבר היא, שאברהם אבינו היה מיוחד במידת החסד, כפי שנאמר: "חסד לאברהם", והתורה גילתה במקצת מעשיו כיצד התחסד עם הבריות בהכנסת אורחים, ובקירוב רחוקים, וחז"ל הרחיבו את הדברים בגמרא סוטה (דף י.): "(בראשית כא) ויטע אשל בבאר שבע - אמר ריש לקיש: מלמד, שעשה פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר: פרדס, וחד אמר: פונדק. בשלמא למ"ד פרדס, היינו דכתיב ויטע; אלא למ"ד פונדק, מאי ויטע? כדכתיב: (דניאל יא) ויטע אהלי אפדנו.... ויקרא שם בשם ה' אל עולם - אמר ריש לקיש: אל תיקרי אלא ויקריא, מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם".
כמו כן מצאנו שאברהם התפלל על סדום, שהאנשים בה היו רעים וחטאים לה' מאד, וכל זה מלמד על מידתו המיוחדת של אברהם ששורשה חסד, והיה מקום למקטרג לטעון שאברהם עשה זאת בנטיית לבו הטוב שזו הייתה תכונת נפשו ולא בגלל שרצה לעשות רצון בוראו, ולכן ניסה הקב"ה את אברהם במידת היראה ששורשה בגבורה, שהיא מידה הפוכה למידת החסד, והנה העקידה היא מבחן של "יראה", מפני שמהותה מסירות נפש, מפני פחד ה' ויראתו. וכמו כן שחיטתו של יצחק היא כביכול הפסקת המשך החסד היוצא מבתו של אברהם ע"י זרעו אחריו נאמר: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". ועל כן מסופר שהמלאכים בכו בזמן העקידה כפי שמובא (בראשית רבה, נו)""מיד וישלח אברהם את ידו, הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא, ואעפ"כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו והיו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלן, מה הוון צווחין, (שם /ישעיהו/ לג) נשמו מסלות שבת עובר אורח הפר ברית מאס ערים".
הדרכים המובילות אל אברהם נשמו, מפני שהוא היה מכניס אורחים לביתו, ובנו יצחק אמור להמשיך את דרכו, ולכן אם חלילה ישחט יצחק לא יהיה לאנשים למי לבוא להתארח. והיה חשש שבעקבות העקידה יפסק החסד הזורם מביתו של אברהם. וכיון שאברהם אבינו עמד בניסיון זה "כי עתה ידעתי ידעתי כי ירא אלוקים אתה", נתברר למפרע שגם החסד שלו היה מכח יראת שמים שלו ולא מכח נטית לבו שלו. והוכיח סופו על תחילתו שיש ממש בניסיונות הראשונות. שכן חסד שנעשה ללא יראת שמים יכול להיהפך ל"חסד" של עבירה כאשר מתפשט לאהבה אסורה, ולכן עבירה של עריות נחשבת ל"חסד הוא", במובן השלילי. ולכאורה הרי מידתו של אברהם הייתה חסד, וחז"ל אומרים כאן שאברהם נתהלל בכך שהיה ירא מפני הקב"ה? אלא שאלולא היה ירא את ה' כל החסד שעשה היה נחשב לשקר והבל. וכמו שאברהם אבינו עצמו אמר: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני", היינו שבלא יראת אלוקים אין לסמוך על קיום מצוות שבין אדם לחברו ויש חשש שיהרגוהו.
היה לו ללמוד ולא למד
"ויבוא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הינך מת על האישה אשר לקחת והיא בעולת בעל. ואבימלך לא קרב אליה ויאמר :אדו-ני הגוי גם צדיק תהרוג"
מסביר הרב נבנצל שבמבט ראשוני נראה שלאבימלך יש תשובה לטענה שמעלה ה' נגדו. אבימלך אינו מהסס לכנות עצמו "צדיק" ואבימלך יודע הרי עם מי הוא מדבר לדעתו יהיה זה ממש חילול ה' אם יומת בעוון לקיחת שרה. גם הביטוי בו משתמש אבימלך :"הגוי גם צדיק תהרוג" מזכיר לנו מאוד את "האף תספה צדיק עם רשע" שטען אברהם בעניין סדום. ומניין הביטחון העצמי הגדול כל כך? מסביר אבימלך: "הלוא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא…" אבימלך שאל את אברהם ואת שרה ושניהם כאחד אמרו ששרה היא אחותו של אברהם. מבחינה הלכתית לא יכולה להיות כל טענה נגד אבימלך ראשית הרי "עד אחד נאמן באיסורן" ואין סיבה שלא לסמוך על עד כאברהם במקום שלא איתחזק איסורא כלומר כל עוד שאין עדות או ראיה כל שהיא לכך ששרה היא אשת איש. ושנית גם ללא עדותו של אברהם נאמנת שרה עצמה לומר שהיא פנויה, ככל אישה שבאה לפנינו ואין לנו מידע אחר על מעמדה האישי. מה עוד שאבימלך לא הסתפק אפילו בכך אלא טרח ושאל גם את כל העבדים והשפחות של בית אברהם וכולם כאחד אמרו ששרה היא אחותו של אברהם. אם כן מה עוד אפשר לדרוש מאבימלך? לא די שאבימלך עשה כדין אלא שעשה אף הרבה לפנים משורת הדין ולקיחתה של שרה היא ממש בגדר של אונס גמור. "בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת" מסיים אבימלך ליבי היה תם ושלם ללא שמץ של עוולה ומהי תשובת ה'? לכאורה ה' מסכים עם טענת אבימלך ואומר לו :"…גם אנוכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת.." הלקיחה אכן נעשתה בתם לב וכל מה שעליך לעשות הוא: "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה.." אומנם מכיון שכעת יודע אתה שהיא אשת איש אם ".. אינך משיב –דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך", כך מובנים הדברים בפשטות. אבל חז"ל פירשו אחרת . חז"ל הבינו שה' אינו מקבל את טענת אבימלך, ראשית כבר בתחילת דבריו של ה' לאבימלך נאמר: "הינך מת על האישה אשר לקחת" כבר נתחייבת מיתה על מעשה זה. ופשוט הוא שלא יתכן לומר שה' "חזר בו" מקביעה זו בעקבות דברי אבימלך ,וכי ה' לא ידע את הסנגור האפשרי על אבימלך עד שבא מלך זה ותיקן אותו? ברור הוא שה' קובע למרות כל הטענות שאבימלך חייב מיתה. אך באמת מדוע הרי טענותיו לכאורה צודקות? דייקו חז"ל "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא…" וכי אם לא היה אברהם נביא לא היה צריך אבימלך להשיב את אישתו ? אלא עונים חז"ל :"ועתה השב את אשת האיש.." זהו הדבר הראשון שעליך לעשות ובאשר לטענתך שהיית אנוס שהרי הוא אברהם טען זאת ,חייבים לאמור שהוא נאלץ לומר זאת "…כי נביא הוא" אברהם בחכמתו ערך את החישוב הפשוט, כאשר אורח בא לעיר האם הדרך היא לשאול אותו בשאלה הראשונה על עסקי אשת האורח? או שיש לו לדאוג קודם כל לצרכיו של האורח בעיר הזרה? ואומרים לאבימלך מכיוון שהצגת לאברהם שאלה מוזרה , היה עליך להבין לבד שהוא עלול להתיירא מן המארחים ביחסם הגס אל הבאים בצל קורתם הוא שאילץ את אברהם להשיב כפי שהשיב ואבימלך אשם על שלא העלה בדעתו אפשרות זאת. ואכן, בעוד אבימלך טוען כי "בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת…" עונה לו ה' :"ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת…" אבל ניקיון כפיים לא היה כאן. היה עליך לדעת כי אין לך לסמוך על התשובה לשאלתך המוזרה וממילא אינך יכול לרחוץ בניקיון כפיך. אברהם כנביא מבין לפי שאלתו של אבימלך שאין לסמוך עליו. ונשאלת השאלה ומניין צריך אבימלך לרדת לדקויות כאלה בשאלותיו ולהבין את רחשי ליבם של האורחים ? אלא התשובה שהלכה היא בן נח שעבר על אחת משבע המצוות שנתחייב בהם, משום שחשב שהדבר מותר הריהו חייב מיתה גם ללא עדים והתראה אם רק היה באפשרותו ללמוד את הדבר. אתה חושב ש"אבר מן החי" מותר באכילה? לך ושאל את מורה ההוראה שלך, שהרי אחת משבע מצוות בני נח היא מינוי דיינים ובן נח שלא טרח לשאול את הדיין שלו נהרג גם ללא עדים והתראה. ומכאן מובן הפסוק "כי נביא הוא" ומסבירים חז"ל בגמ' בבבא קמא (צב) "נביא הוא וכבר לימד…" אברהם לימד כבר לכל באי עולם כיצד מתייחסים לאורח וממנו היית צריך ללמוד שאכסנאי בא לעיר על עסקי אכילה ושתייה שואלין אותו אלו השאלות הראשונות ששואלים ולא על טיבה של האישה המתלווה אליו וכשבא אורח ואתה מתעניין מה אפשר לקחת ממנו ולא מה אפשר לתת לו דבר זה מוכיח שאין יראת אלוקים במקום הזה, כי יראת אלוקים פירושה ניצול כל אפשרות של לימוד על מנת להשלים את עצמך ואברהם מגלה כאן לאבימלך שכיוון שלא טרח ללמוד גילה בכך חוסר יראת אלוקים שממנה ניתן להגיע בנקל ל"והרגוני על דבר אשתי".
חמאה חלב ובן הבקר
בפרשת "תולדות", כו,ה, מזכיר הקב"ה ליצחק כי אברהם אביו, שמר את כל התורה כולה:" עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי", ולא רק את כל התורה כולה, אלא אף גזרות להרחקה, כגון: שניות לעריות, שבות לשבת, שנאמר:" משמרתי". "מצותי", פירושו, מצוות שאילו לא נכתבו, דין הוא שיכתבו, כגון: גזל, שפיכות דמים. "חקותי",פירושו דברים שיצר הרע ועו"ג משיבין עליהם, כגון: אכילת חזיר ולבוש שעטנז, שאין טעם בדבר, אלא, המלך גזר חוקו על עבדיו. ו"תורותי" משמעו, להביא תורה שבע"פ, הלכה למשה מסיני. כך פירוש ה'רמב"ן, על אתר. וכן בב"ר,צ"ד,ג:" ויתן להם יוסף עגלות", שפרש ממנו,(יוסף מיעקב),בפר' 'עגלה ערופה', משמע שיעקב אבינו, אף הוא כאבותיו, היה עוסק בתורה. השאלה הלא מפורסמת: א"כ, כיצד נשא יעקב ב',(יש אומרים:ד') אחיות?!! אלא, משיב ה'רמב"ן': ששמר אבר' אבינו את התורה כמי שאינו מצווה ועושה, שהרי התורה לא ניתנה עדיין ולמדה ברוח הקדש ועוד,ששמירתו אותה, היה בארץ בלבד והרי יעקב נשא ב' אחיותיו, בחוץ לארץ.
בפרשתינו,מתעוררת שאלה דומה בתחום זה: היאך אברהם אבינו, נתן למלאכים לאכול בשר חלב וחמאה, שנאמר:" ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו",(יח',ח'), ומעשה זה היה בארץ ב'אלוני ממרא'?!! ואים תאמר: לא הוא אכל, אלא נתן לאורחיו ?!, עדיין קשה, כיצד דבר שהוא עצמו לא אכל, היה נותן לאחרים לאכול?! ואם תאמר: הלא מלאכים היו ואין הם מחויבים לכך?! נשיב ונאמר, כי מובא במדרש תהילים פ',ח': "כאשר נשתברו הלוחות, שמחו מלאכי השרת ואמרו, עכשיו תחזור תורה אצלינו. וכשעלה משה לקבלה פעם שנית, אמרו מלאכי השרת: "רבונו של עולם, והלא אתמול עברו עליה!!. אמר להם הקב"ה...לא אתם כשירדתם אצל אברהם אכלתם בשר וחלב?!!...ולא מצאו לו מענה", מכאן שאף למלאכ' אסור לעבור על התורה.
משיב המהרש"א בחידושי הגדות,'יבמות' ק:, "דהא דקיים אברהם אבינו את כל המצוות, היינו אחר שמל, אבל קודם שמל לא קיים". אבל, תשובה זו אינה עונה לשאלתינו, שכן, ביקור המלאכים היה ביום השלישי למילתו?!!. א"כ, מספר תשובות לדבר. ב"דעת זקנים", מבעלי התוספות, ריש פ' 'וירא', מפרשים כי אברהם נתן להם לאכל תחילה חלב ואח"כ בשר ו"אברהם אבינו קיים אפילו עירובי תבשילין", היינו, תבשילין מעורבין, שלא היה אוכל בשר בחלב וגם לא בשר ואח"כ חלב, אלא,חלב תחילה, שנאמר:" ויקח חמאה וחלב" והדר:" ובן הבקר אשר עשה". ולענ"ד, אף טעמי המקרא מורים כן. דעת רש"י בחומש, ד"ה:"ובן הבקר אשר עשה" פי'" אשר תיקן , כלומר, הכין, 'קמא קמא שתיקן אמטי ואייתי קמייהו", פי': ראשון המגיע לאכול, שניגמר בישולו הביא להם". וכן לשונו ב'בבא מציעא' פ"ו:
ב"שיטה מקובצת", בכורות ו:, מביא סברא נוספת: היה סבור אברהם, כי היו בני נח ובני נח לא נצטוו על כך, כי אין זה משבע מצוות בני נח.
ב"ילקוט ראובני ובמלבי"ם,פ' 'וירא' מוסבר שבן בקר זה, ניברא ב'ספר היצירה' שחיבר אאע"ה, בחכמתו ואין בזה דין בשר בחלב. ובראו לאחר שברח אחד מג' הבקרים שבחר לסעודתם ומשרדף אחריו עד למערת המכפלה, לא רצה לעכבם יותר , ובראו מספרו הנ"ל ולא נברא מאב ואם, כמו שאר הבריות ולכן אין בו דין אוסר בשר בחלב והוא שנאמר:" ובן הבקר אשר עשה".
ועיין ב'ילקוט יוסף' חלק עשירי איסור והיתר חלק ג' ע' ט"ז ומצא שם תשובות נוספות, שבת שלום.
פרשת חיי שרה
המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה
"ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה".(כג,ב)
הגמרא, במסכת 'ראש השנה' דף ט'ז:, מבארת לנו מדוע מתה שרה לפני אברהם:" ואמר רבי יצחק, ג' דברים מזכירין עוונותיו של אדם, אלו הן: קיר נטוי ועיון תפילה ומוסר דין על חבירו". דאמר רבי חנן:" כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר:" ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך", וכתיב:"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". ומבאר רש"י:" 'מוסר דין', כמו :" ישפוט ה' ביני ובינך"(שאמרה שרה לאברהם) ואומרים: כלום ראוי הוא שיענש חבירו על ידו?!". כזכור, בפרשת 'לך-לך', בפרק ט'ז, לאחר שיולדת הגר, שפחת שרה, בן לאברהם אבינו, מזלזלת הגר בשרה אמנו הצדיקה ומעליבה אותה "ותקל גבירתה בעיניה", בתגובה לכך, פונה שרה בטרוניה מהולה אולי בכעס כלפי אברהם אבינו:" ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך, אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה, ישפוט ה' ביני וביניך", כאן, במילים אלו מסרה דין לשמים על אברהם ובכך בעקיפין גרמה למותה המוקדם ונענשה היא ולא אברהם כפי שביקשה, וכפי שמסביר 'בעל הטורים'(כג,ב):" 'ולבכתה','כ' קטנה, שהיתה כמו גורמת מיתתה שמסרה דין ועל כן נענשה היא תחילה והמעבד עצמו לדעת, אין מספידין אותו". במאמר מוסגר, נזזכיר כי כעסה של אמנו שרה לא נבע מכך שילדה הגר בן מאברהם, שהרי זו היתה מטרת המסירה וביוזמתה שלה, אלא נבע הכעס מכך שאברהם לא התפלל לזרע בנים בלשון רבים והיה לו להתפלל לה' ולומר:" ואנו הולכים ערירים" ולא כפי שביקש:" ואנכי הולך ערירי" ולכן אכן ילד הוא ולא היא. ועוד נבע מכך שלא מיחה בהגר כאשר זילזלה בשרה הפגועה. ונחזור לנ"ד, " אמר רבי תנחומא:" ראויה היתה שרה להגיע לשניו של אברהם(קע"ה) וע"י שאמרה:" ישפוט ה' ביני ובינך", נמנעו מחייה מ"ח שנה".(מדרש רבא,ברא',מה).
וקשה על רצונה של שרה למסור דין על אברהם אבינו והרי אומרת הגמרא, שבת,קמ"ט.:" כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה", נלמד מהפס':" ענוש לצדיק לא טוב", כלומר: צדיק המעניש, לא טוב. ולא טוב פירושו- רע וכתוב:" לא יגור במגורך רע", ואם היה נענש אברהם על ידה, לא היתה נכנסת במחיצתו של הקב"ה!!.
מאידך, ישנם פסוקים המוכיחים, כי המוסר דין חבירו לשמים, לא נענש ועוד הקב"ה ממלא את מבוקשו:" כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים".(שמות,כב,כב-כג). ומבאר רבינו בחיי בן אשר:" אשלם לו החמס שעושה לו חבירו...שאני נפרע ממי שעושה לו החמס...ומדת הדין מתוחה כנגדו". וכן אנו מוצאים ,כאשר מקשה פרעה את העבודה על ישראל בעקבות הדרישה של משה ואהרון: 'שלח את עמי', כי שוטרי בני ישראל מוסרין דינם של משה ואהרון לשמיים באומרם :"ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את רחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו..."ולא מצינו כי נענשו על כך?! וכן אתה מוצא אצל דוד המלך, במזמור ק'ט, מסירת דין לשמיים ארוכה, קשה ומפורטת מאוד:" כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו דברו אתי לשון שקר..:הפקד עליו רשע ושטן יעמוד על ימינו...יהיו ימיו מעטים..יהיו בניו יתומים ואשתו אלמנה...אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו וגו' וגם כאן לא מצינו כי נענש על דבריו אלה ואולי יתכן יותר שמילא ה' בקשותיו אלו! וישנם עוד מס' דוגמאות אך קצרה היריעה .
ננסה לברר א"כ, מתי כן 'אפשר' למסור דין ומתי לא. במס' ב"ק,דף צ"ג., מרחיבה הגמרא את המימרא של רב חנן ומוסיפה פרט חשוב:" אמר רב חנן, המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה...והני מילי, דאית ליה דינא בארעא", כלומר, כאשר יש אפשרות לפנות לבית דין שיברר ויפסוק דין אמת, אז אסור למסור דין לשמיים שאז חו"ש יענש, אך כאשר אין דינא בארעא, יתכן וכן יש מקום לבקש דינו כפי שעשה דוד, שהרי רדפוהו חינם ולא היה לו למי לפנות,(עיין חושן משפט,סימן תכ"ב,א). ובנ"ד, נביא את דברי ה'מעם לועז':"...כי מאחר שאז היתה קיימת ישיבת שם ועבר בני נח, היתה צריכה שרה אמנו ללכת לשם ולא לריב עם בעלה ולבקש משפט"...
התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין
"גר ותושב אני עמכם" (כג', ד')
אברהם אבינו שב מעקידת יצחק לאחר שעמד בניסיון ולא נפל ברשתו של השטן שהיה מנסה להכשילו בכל מיני דרכים עקלקלות . היה אברהם אבינו דבק במטרה לעשות רצון יוצרו. והנה לצערו מגלה ששרה אשתו נפחה את נשמתה. מובא במדרש ראה השטן שלא הצליח עם אברהם ויצחק הלך אצל שרה והפחידה בדבריו , יודעת את שלקח אברהם את יצחק כדי להעלותו על גבי המזבח והיה יצחק בוכה ומילל שלא יכול להציל עצמו, מיד התחילה בוכה ומיללת עד שפרחה נשמתה. שנאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה.
מהיכן בא מהר המוריה, כיון שכך היה התחיל אברהם לחפש מקום לקבור את שרה . ופונה אל בני חת לאמר "גר ותושב אנכי עמכם וכו'. ומבקש לקנות חלקת קבר לשרה.
שואל המגיד מדובנא : מה משמעות המושג "גר ותושב " אם גר למה תושב ואם תושב למה גר אם האדם נמצא באופן זמני אינו תושב, ואם תושב שזה באופן קבע אינו גר ?
ומתרץ: בדברי אברהם אבינו אנו מוצאים את חכמתו , נכון שהקב"ה הבטיח לו את הארץ אבל הוא לא רצה להתעמת עם בני חת . ולכן פנה אליהם בלשון המשתמעת לשתי פנים.
"גר ותושב אני עמכם" , דהיינו אני ואתם גרים ותושבים . וממילא הם יבינו כפי שהם רוצים שהמה התושבים ואברהם הגר. אבל האמת לא כך אברהם התושב והם הגרים. ובכל זאת אברהם אבינו לא יוצא בטרוניה כלפי אף אחד ולא מערער את בטחונו בבורא עולם ומוכן לשלם סכום נכבד עבור חלקת אדמה השייכת לו. כן אפשר לפרש את הפסוק " כי גרים ותושבים אתם עמדי " (ויקרא כה'-כג' ) חז"ל אמרו : העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא . התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין, משמעות הדברים שכל ימי האדם בארץ כגר בארץ נכריה, האדם אינו יודע את קצו כציפור שנאחזת במצודה לכן צריך האדם להכין צידה לדרכו שזה תורה ומעשים טובים. כאשר הולך האדם לבית עולמו לא לוקח עמו לא כסף ולא זהב כי אם תורה ומצוות.על כן צריך האדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי , צריך לדעת מה עיקר ומה טפל. זה שאומר הקב"ה לעם ישראל " כי גרים ותושבים אתם עמדי" : אחד גר ואחד תושב , אם אתם בבחינת גרים בארץ מלאכתכם ארעית ותורתכם קבע אז אני אצלכם תושב ושכנתי בתוככם. אבל אם יהיה ח"ו ההפך מלאכתכם קבע ותורתכם עראי אזי אני אצלכם גר ותהיו מזומנים לפגעים רעים. על כן ישים האדם מגמתו להכין לו דרך להיכנס לטרקלין ובכך ידבק בהקב"ה ויהיה מזומן לחיי העולם הבא.
בעניין זה כתב החפץ חיים במשליו : בנוהג שבעולם אדם הרוצה לבנות בית יפה , אינו קובע בעצמו את צורתו ותבניתו , אלא מחפש אדריכל אומן ומבקשו להכין ציור דמות הבית. ומביאים מעשה בעשיר אחד שהזמין אליו אדריכל אומן . אמר לו רצוני לבנות בית יפה וכיון ששמעתי עליך שאתה אומן, הריני מבקש ממך שתצייר לי את צורת הבית. בעיקר שים לב לטרקלין שיהיה גדול ויפה אלא שאף בפרוזדור אל תזלזל,רצוני שיהא אף הוא גדול ומרווח, בדק האדריכל את המקום שעליו דבר העשיר, חזר ואמר לו בדקתי את המקום וראיתי שלא יספיק גם לטרקלין גדול וגם לפרוזדור גדול , אם רצונך בטרקלין גדול יש הכרח להקטין את הפרוזדור, מובן שהברירה בידך ואתה תחליט לכאן או לכאן. אולם לו תשמע לעצתי קח מהפרוזדור ותן לטרקלין, כדי שנוכל לעשותו גדול ונאה, ואילו הפרוזדור חשיבותו פחותה.
אם לא תעשה כן יהיה הדבר לצחוק בעיני הבריות שיאמרו, טרקלין שהוא מקום מושב בני אדם עשאו קטן וצר ואילו הפרוזדור שזה משמש רק למעבר עשאו גדול. כן אנו משתדלים תמיד ליפות את הפרוזדור את העולם הזה ולא היא עלינו להישמע לחכמינו ולהשקיע בטרקלין שזה העולם הבא עלינו לשמור תורה ומצוות וממילא נזכה לטרקלין גדול ומפואר.
חכמת אברהם בקנין המערה
בפרק כ'ג,ט, מדייק אברהם בלשונו, בדבר חפצו ,במערה, בדבריו עם בני חת ולכאורה, אין לאברהם מה לחשוש כ"כ בענין הקניה, שהרי לעפרון אין צורך, כנראה מדברי חז"ל, בשטח אדמה זה, אדרבא,אולי אפילו ישמח להפטר ממנו. וכך הובא בזוהר (קכז:):"...ולא הוה חמי בה, אלא חשוכא ועל דא זבין לה...". ובילקוט ראובני (ד"ה: "בן צוחר"):"צוחר אותיות :"רוצח", שבכל שעה שרצה ללכת במערה, היה נראה לו, כמי שרוצים להורגו... שהיה נראה לו כמו שד רודף אחריו להרגו. (אור יקר).
אם כן, מדוע דייק אברהם בלשונו ובמעשיו, בענין הקניה, כפי שנראה, לפירוש אור החיים הקדוש?.
נתחכם אברהם לקנות המערה, בסדר שאין אחריו ערעור ולמרות דברי חז"ל הנ"ל, יכול עפרון, כשידע ויבין ביום מן הימים, שהמערה יקרת ערך, לטעון, כי חוזר הוא מן המכר ואין זכות המערה מתקיים ביד אברהם לעולם וידועים שבחי חז"ל את המערה וכך ב'זהר'(שם):"...והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק(לשם אברהם, כאשר רץ אחר בן הבקר)ריחין עלאין וחמא נהורה, דנפיק מגו מערתא...ותמן מליל עמו קב"ה...". ובספר "חסד לאברהם" (לאברהם אזולאי, סבו של החיד"א, 'עין משפט נהר כא):".אז הריח, אאע"ה,ריח גן עדן". לכן יטען, כי היתה כאן אונאה במכר הקרקע ועוד חשש אברהם, שמא יערערו אחר המכר, מדין 'בר מצרא'(ששדהו או ביתו, גובל בשדה חברו, או ביתו ויש לו זכות קדימה בקנינו), או מדין שטר שעבוד. אם כן, נצבו בפני אברהם ג' חששות: א: טענת עפרון לאונאה בקרקע. ב: דין בר מצרא. ג: שטר שעבוד. לכן נתחכם אברהם לתקן כל זה ואמר לשון מתנה ומכר, מתנה: "ויתן לי", ומכר: "בכסף מלא יתננה לי", הכונה בזה, שיעשה אופן שיש בו שניהם והוא ה'חליפין' (נתינת חפץ ליד חבירו לשם חלות הקנאה, או החלפת דבר בדבר עם חבירו שוה בשוה. לפי 'אנצ' תלמודית),שיכל להחליף מחט בגמל, כהגדרת אוהחה"ק, לכן בחר אברהם במטבעות 'קנטרין' אלו ואין בהם אונאה בשום אופן ודין חליפין ישנו בקרקע ובמטלטלין, אבל לא במטבעות, אך, אלו המטבעות של אברהם,"עובר לסוחר", אינן כשאר מטבעות, שהרי אמרו חז"ל בבכורות נ.:"אמר רבי חנינא: כל כסף האמור בתורה סתם, סלעין... חוץ מכספו של עפרון, שהם קנטרין עובר לסוחר", ולמרות ששנינו בבבא מציעא ד,ט:" אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והשפחות והקרקעות וההקדשות...",בכל זאת חשש אברהם לסברת הירושלמי שכתבו התוספות בקידושין מב: שיש להם אונאה בחצי דמיהם ודוקה אונאת שתות אין להם. כך ביטל אברהם חשש אונאה מצד עפרון. לחשש בר מצרא, גם לחשש שטר שעבוד, עשה כל בני העיר סרסורים בדבר, שנאמר:" לכל באי שער עירו"(כג,י), "לעיני בני חת בכל באי שער עירו"(כג,יח) וממילא בטלו ב' טענות אלו, שהיה הדבר באזני כל באי שער עירו.
חשש רביעי שמבטלו אברהם, הוא הדיוק בלשונו: "אחוזת קבר". הרי רצונו של אברהם הוא בקבר בלבד, במערה וחשש לבל ירשה עפרון דריסת רגל בשדהו, שיעברו עליו לקבור מתים והוא לו מכרו, אלא לקבור שרה ואין דריסת רגל בשדהו. לכן בבקשתו, מדייק בלשונו ואומר:" ויתן לי את מערת המכפלה...לאחזת קבר", כלומר, המקום ישמש עוד פעמים מספר לקבורה ויוגדר ככזה ואז יהיה מחויב עפרון תמיד, לאפשר לעבור בשדהו, עמ"נ לקבור בעתיד.
יהי רצון, שנזכה, במהרה בימינו, בשלטון מוחלט, לקיים את דברי הרמב"ן בפרשתינו: "...רצה להודיענו מקום קבורת האבות, באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים".
מערת המכפלה
בתחילה מבקש אברהם סתם מקום לקבור את שרה."תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני". בני-חת נענים ב"רוחב לב":"במבחר קברינו קבור את מתך איש ממנו את קברו לא יכלה ממך"- קח במקום שתרצה.ואז באה "התקפה" פתאומית:"פגעו לי בעפרון בן צחר ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו". דווקא זה.מה פתאום? וכאן מתחיל משא ומתן ארוך:"לא אדוני שמעני...אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני...שמעני ארץ ארבע מאות שקל..."ובסופו מדגישה התורה פעמיים: "ויקם שדה עפרון","ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר".ובחז"ל: "תקומה היתה לו שיצא מיד הדיוט ליד מלך". ענין גדול עושה התורה מקניין מערת המכפלה. מה החשיבות הגדולה של קנינה על-ידי אברהם? אדם וחוה קבורים במערה. אברהם יודע זאת. גם בני-חת יודעים זאת. להקבר במערת המכפלה משמעות הדבר היא ששרה ואברהם הם הממשיכים של אדם וחוה. כמובן, אברהם אינו מדבר על עצמו, הוא עניו.אבל הוא מסביר מי היא שרה: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".בהספד מסבירים את עניינו של המת, והוא מסביר לבני-חת את מהות עניינה של שרה בעולם. שרה היא המשך של חוה, היא הממשיכה את החיוניות של אם כל חי בעולם. היא אינה רק "שרי"-שלי פרטי, אלא היא "שרה"- נסיכת העולם כולו, היא הממשיכה והמתקנת את ענין חוה.לעומת חוה, שהכשילה את אדם ששמע בקולה ,והביאה מוות לעולם, הנה לגבי שרה נאמר:"כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה". כאשר שרה אומרת לאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה", הוא מפקפק מאוד:"וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו", הוא אינו בטוח, כבר קרה משהו לא טוב לאנושות בגלל איש ששמע בקול אשתו. לכן באה ההודעה האלוקית שהפעם דוקא כן צריך לשמוע בקול האשה .וכן, לעומת חוה, שענין הלידה הפך אצלה למסובך וקשה: "בעצב תלדי בנים", הנה אצל שרה באה הלידה כתופעה משמחת של התחדשות נעורים ניסית:"אחרי בלותי היתה לי עדנה".גם אברהם ממשיך את עניינו של אדם בעולם. עשרה דורות מאדם עד נוח ונמחו במבול, עשרה דורות מנוח עד אברהם-בא אברהם ונטל שכר כולם. אברהם הוא התכלית, המסקנה של הכל, עד אליו הכול בלי ערך, בא הוא ונותן את הערך לקיום העולם:"אלה תולדות שמים וארץ בהבראם-אל תקרי בהבראם,אלא באברהם".אברהם וישראל פועלים כדי להוציא את העולם מן הבוץ, לחלצו מן המשבר אליו נקלע לאחר חטא אדם הראשון, להחזיר את העולם למצבו של אדם הראשון לפני החטא, להחזיר את העולם לגן עדן בכך שיהפכו את העולם הזה לגן עדן.רק בעם ישראל נשאר שריד מזוהר פניו של אדם הראשון,ותפקידם להחזיר את אורו לעולם.
בני-חת – אליהם פונה אברהם,אינם סתם אנשים.הם אנשים חשובים.ראשית, הם חיים בארץ-ישראל, פירושו, שיש להם שייכות מצד מסויים לענין הארץ. ידוע גם כן ממקורות היסטוריים וממצאים ארכיאולוגיים, שתרבות בני-חת היתה מפותחת מאוד .מול אברהם ותרבותו הם מציגים תרבות משלהם. הם כנראה מבינים, מדוע אברהם רוצה דווקא את מערת המכפלה לאחוזת-קבר.זה כבר לא פשוט. כאן נעלם רוחב הלב, יש משא ומתן. זהו משא ומתן, שמשמעותו הנסתרת היא ויכוח מיהו העיקר בעולם, מיהו הממשיך את עניינו של האדם בארץ. הקישור לעניינו של האדם בעולם מתבטא ברצון להקבר דווקא במקום קברם של אבותיו אותם הוא ממשיך. אנו רואים בכמה מקומות, שיש חשיבות למקום קברו של אדם, איפה נקבר ועם מי. למלכים יש "קברות-המלכים", וכל מלך מקפיד להקבר עם אבותיו המלכים.
וכאשר שבנא שבימי חזקיהו, מחליט שרוב העם איתו, הוא חופר לו קבר בקברות –המלכים. לקברי משפחה, ולקברי אבות, יש חשיבות עד כדי כך, שמותר להוציא מת מקברו כדי לקוברו בקברות אבותיו, למרות שבאופן הרגיל הדבר אסור מפני בזיון המת. אף לגבי קבורת רשעים חייבי מיתות בית-דין,מקפידים שלא לקבור חייבי מיתה חמורה עם חייבי מיתה קלה יותר. כמו כן,ישנה חשיבות במנהג להשתטח על קברי צדיקים. מכל אלה נראה, שבהתקשרות אל מקום הקבורה של האדם, נוצר קשר אל עניינו הפנימי של האדם הזה, אל רוחו ונשמתו. מקום הקבר הוא מקום המפגש האחרון של האדם עם הארציות, ונשמתו עדיין קשורה בנימים ידועים גם לאחר מותו, היא באה "לבקר" את הגוף ,ושם המקום של "התדבקות רוחא ברוחא", של האדם המבקר עם האדם הקבור. לכן, אברהם חותר לדבוק במקום הקבורה של אדם וחוה. מתוך הכרת עניינו וענין שרה כאבות האנושות, הוא בא לקבור את שרה ב"קברי-האבות" של האדם.
לסיכום: כל ענין הקניין של מערת המכפלה בתור אחוזת הקבר נובע מהודעת מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים.ועוד, לקיים דבר ד' לאברהם להיות לו נחלה". זוהי ראשית ההשתרשות בארץ בצורה של קניין, תחילת מצוות ישוב הארץ באופן קנייני ממשי. אומנם, זו קניה של אחוזת-קבר,שמצד אחד, אינה אחיזה בתוקף של חיים ,ומצד שני, היא מציינת התמזגות מוחלטת עם הארץ, האדם הקבור הופך לעצם מעצמה של אדמת ארץ ישראל. יהי רצון שנזכה לגאולה השלמה,אמן.
עולה תמימה
משעה שקבל עליו אברהם לקרא בשם ה' ולצוות את זרעו אחריו לשמור את דרך ה' , נכרתה עמו הברית לבנות ממנו את עם ה' ולתת להם את ארץ ה'. משעה זו ואילך , מעשה האבות המתוארים ילמדונו את ספור ההשתלשלות של בחירת המשפחה שתקים את בית ישראל, ואת קיום הבטחת א"י.
משום כך בא בפרשתנו התאור הארוך של המו"מ לרכישת קבר לשרה ומכאן האריכות הרבה של שיחת עבדי אבות בעסק מציאת אשה ליצחק. קניית המערה והשדה בחברון תלמדנו על תחילת האחיזה של אבותינו בא"י ופרשת נשואי יצחק תלמדנו על בחירת המשפחה.
רבותינו הורו שיש כאן עמידה בנסיון לגבי הבטחת הארץ שהרי כל א"י הובטחה לאברהם ואעפ"כ הוא צריך לקנות אחוזת קבר בכסף מלא. אברהם עמד בנסיון כשם שעמד בכל הנסיונות שנתנסה והתאמץ לנחול את הארץ בעצמו ואע"פ שהובטחה לו מן השמים. ומעשה אבות סימן לבנים ללמדך שגם על מה שהובטח לאדם מן השמים , מנסים אותו, עד כמה יכסוף למה שהובטח לו.עוד תראה לנו הפרשה את ראשית קיום ההבטחה לאברהם שלא יחשב כגר בארץ, אלא כנשיא אלקים בארץ וכל העם קוראים לו אדוני.
כאשר מבקש אברהם אשה ליצחק בנו בזרעו של שם מבקש אברהם להדבק. בשעה שנגלה נח באהלו בשכרותו, נהג בו שם בנו צניעות וכבוד, לפיכך ידע אברהם כי ממנו יבנה בית ה'. לא בנות כנען ראויות ליצחק שהרי חם אבי כנען, ראה את ערות אביו וגילה לאחיו, ולא שמר את כבוד אביו וקלקל את המשכיות הדורות ממנו. ובנו כנען נתארר ולכן אין ראוי שאברהם ידבק בו שכן הברכה באהלי הצניעות והטהרה ורק במקום שלב בנים על אבותם שם יהיה לב אבות על בנים להנחילם את דרך ה'. בחירתה של המשפחה אשר תבנה את בית ה' מזרע קודש מחצבתה, מזרעו של בן המכבד אב וצנוע בדרכיו.
ידע אברהם כי האשה הראויה ליצחק בבית שם היא נמצאת ואעפ"כ לא הסכים שיצחק יעזוב את א"י ואפילו כדי לישא אשה ראויה לו, והוא מודיע לאליעזר כי במקרה שלא ימצא : "וניקית משבועתי". וביאר הרמב"ן :"לא הרשהו לקחת אשה מבנות כנען, אולם אתה את חובתך מילאת וה' הטוב בעיניו יעשה" ואף שהתירו חכמים שיעזוב אדם את א"י לישא אשה ,לא התיר אברהם לאליעזר שיעשה כן ליצחק. וכן מצינו שכאשר היה רעב בארץ, אמר ה' ליצחק "אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך" ואע"פ שאביו ירד מצרימה ברעב, "אמר לו אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך " (רש"י).
יצחק הוא הדבק ביותר בא"י. לא יצא מא"י לעולם. יצחק שנעקד על גבי המזבח והיה לעולה במקום שעתיד להיות מקום העבודה לדורות אינו יכול לעזוב את א"י. הוא שנוטע בה נטיעות בצאתו לשוח בשדה. הוא שחופר בארות בזמן שפלשתים אינם מוצאים מים, הוא שזורע בה בזמן רעב, לו היא נענית והוא מוצא בה מאה שערים מברכת ה'. יצחק עולה תמימה דבק בארץ.
לאחר שאברהם העמיד את העולם על עמוד החסד, העמידו בנו יצחק עולה תמימה על עמוד שני , עמוד העבודה במקום שעתיד להבחר כמקום העבודה ויחד ממשיכים את בית אברהם בלידת החוט המשולש שיעמידנו על העמוד השלישי עמוד האמת.
פרשת תולדות
חנוך לנער
"ויהי עשו איש יודע ציד ויעקב איש תם יושב אוהלים"
התורה מתארת לנו את שני הבנים הנולדים ליצחק אבינו ומאריכה בתאורם עשיו איש יודע ציד אדם שכולו עסוק במלאכת הצידה איש פעיל המתייגע ומסתכן מכניע חיות טרף וכול כולו אומר תנועה ופעילות. ולעומתו מציגה התורה את יעקב כ"איש תם יושב אוהלים" אדם אשר יושב לו בישיבה ולומד כל היום. התמונה המצטיירת מתאור זה הוא שעשיו הוא הפעיל התורם והמתאמץ לקידומה של החברה ואילו יעקב משדר פחות פעילות ויוזמה. אך זו רק התמונה הנראת במבט ראשוני בלבד. האונקלוס בתרגומו מתרגם: "יודע ציד"- "נחשירכן", שפירוש המילה הוא בטלן, א"כ יוצא שפירוש זה של אונקלוס הוא ההיפך מההבנה הנקלטת בקריאת פסוקי התורה. אלא שהאונקלוס רוצה ללמדנו שהפעיל האמיתי הוא יעקב. מפני שפלותו נמדדת לפי הרושם וההשפעה שהיא מטביעה בעולם לפי התוצאות שהיא מותירה אחריה לדורות. ואם כך הרי הריצה והמהומה של עשיו אין בהם ולא כלום לטווח הרחוק ואכן אחת הנקודות המרכזיות בעשיו היא –הרגעיות. כרגע הוא רוצה, כעת הוא רץ, אבל לטווח הרחוק בראיה הזו עשיו הוא בטלן ואילו יעקב לעומתו עוסק בתיקונו של עולם ולביסוס ההמשכיות שלו ע"י ישיבה מתמדת שיש עמה שלמות בישיבה של שם ועבר.
לקח חשוב בחינוך לומדים אנו מתיאור סיפורם של שני הבנים האחים בפרשה, ר' שמשון רפאל הירש מפרש את דברי חז"ל בבראשית רבה שאומרים שעד גיל י"ג שנה היו שני האחים עשיו ויעקב הולכים לאותו בית ספר לומדים אותו חומר למודים ואח"כ נפרדו דרכיהם "בשום מקום לא נמנעו חז"ל מלגלות חולשות בחיי אבותינו הגדולים ודווקא על ידי כך הגדילו והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן הערה אחת שלהם מרמזת לנו כי הניגוד העמוק בין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה לא רק בתכונותיהם אלא גם בחינוכם הלקוי . כל עוד היו קטנים לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות תורה אחת וחינוך אחד העניקו להם ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" יש לכוון את החינוך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו אך דרכי הגשמתו רבות ומגוונות, כריבוי תכונות האדם וכרבגוניות דרכי חייהם. כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם והלה ראה בהם את שבטי ישראל לעתיד לא ראה רק כוהנים ומורי הוראה הנה עמד שם שבט הלוי ושבט המלוכה שבט הסוחרים שבט האכרים ושבט הלוחמים, עמד שם לנגד עיניו העם כולו את כולם הוא בירך "איש איש כברכתו ברך אותם" איש איש כסגולותיו המיוחדות לו כי ברית ה' הכרותה עם אברהם חפצה באומה שלימה ורעננה. מטרתה לבנות חיי עם שלמים על כל צורותיהם הרבגוניות, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: "לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הכוח והאומץ לא פחות מהמחשבה והרגש. דווקא משום כך "חנוך לנער על פי דרכו" חנכהו למטרה הגדולה האחת, על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד ובאותם הרגלי חיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך. ואלו עשיו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה שהכיר רק באופן חד צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה. אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, אילו הקדמו לשאול את עצמם היאך יכולים גם האומץ הכח והגמישות הרדומים בנפש עשיו להטות כל אלה שכם לדרכי השם, כי אז ה"גבור" שלעתיד לא היה הופך להיות "גבור ציד" אלא "גיבור לפני ה' באמת". עוד מראשית הייתה כורתת חרבו של עשיו ברית עם רוחו של יעקב ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים אחר-כך. אך לא כך היה "ויגדלו הנערים" רק שגדלו ניכר היה כמה שונים הם בטבעם ובמעשיהם.
אז כהיום
"הגורם לסכסוך בין יצחק לאבימלך על אודות הבארות נובע משנאת ישראל גרידא, המאפיינת את כל המריבות ובסכסוכים שבין עם ישראל לעמים, מאז ועד היום. התורה מגדירה את סיבת סתימת הבארות ,בקנאה אשר קנאו פלשתים ביצחק. המושל אבימלך אשר כרת בשעתו "הסכם" עם אברהם ובו הבטיח הבטחות לו ולנכדיו ולניניו, מעביר את קנאת עמו לידי מעשה וגוזר על יצחק גרוש באומרו: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד". לכל מקום אשר יצחק נסוג, גם לשם מגיעה השנאה וגם שם רבים ומתקוטטים עמו. כאשר לאחר מכן מגיע אליו שוב אבימלך לכרות אתו "שוב" ברית שלום מטיח יצחק בפניו: "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי" ובתשובת אבימלך ניכר כבר אז יחסם העוין של הגוים ליהודים, והוא עונה לו:" וכאשר עשינו אתך רק טוב ונשלחך בשלום". אבימלך מציין כטובה את גירושו ולקיחת אדמותיו ובארותיו ואי הפגיעה בו ובבני ביתו כמעשה טוב, ואם כך הוא הדבר לא נותר לנו לשאול מהו הדבר הלא טוב שהיה רוצה לעשות לו.
על קנאה-שנאה זו אומר ה"אזנים לתורה" שתכסיסיהם של הגוים ביחס לישראל לבוא בטענות לאחר שהיצירה כבר נגמרה ולא לפניה, רק לאחר שיצחק כבר השקיע את כל עמלו וכחו וחפר את הבארות, רק אז מופיעים הפלשתים וטוענים: "לנו המים" והלא אם טענתם על האדמה, למה נתנו לו לחפור? אלא ביקשו שיעשה הוא את מלאכתם ואחר כך יבואו ויגזלו את הפרות שנרכשו העמל רב.
אכן, ביאת אבימלך אל יצחק אחרי כל שעשה לו, מעט תמוהה, ומסביר זאת החת"ם סופר שבתחילה חשבו אבימלך ואנשיו כי כל עושרו וגדלו של יצחק נבע מכך שארצם טובה ,אבל לאחר שנוכחו לדעת כי לאחר שחזר יצחק לארץ ישראל , גם שם גדל ועשה פרי למכביר, אז נוכחו לדעת שברכת ה' לוותה אותו מאז ועד עתה ורצו להידבר ולהתחבר עם הטוב האלוקי על מנת להתחלק בברכתו.
הרלב"ג מתפעל מגישתו הנועזת ואומץ לבו של יצחק כאשר באו אליו אבימלך ואנשיו לבקשו לכרות להם ברית, יצחק היה גר בארץ ואבימלך היה אדון בארץ, ובכל זאת לא התבטל בפניו ואף הטיח בו:"מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי". כל כך היתה רבה מידת האמת של יצחק עד כדי כך שהיה מוכן לסכן בכך את נפשו.
לפי אורח החיים הקדוש כל ענין הבארות הוא נסיון שרצה הקב"ה לבחון בו את יצחק , אם לאחר שהבטיח לו כי לו תהיה הארץ, יתרעם למראה ארועים כאלה המנוגדים להבטחה. רבנו בחיי מוסיף לימוד מוסרי, כי אל ישנה אדם מדרכי אבות אפילו כמלא נימא, שיצחק קרא אפילו לבארות בשמות שקרא להם אביו. החפץ חיים מציין תכליתה של פרשה זו כלימוד לאדם לבל יתיאש למראה מכשולים אלא יאמין בישועה וימשיך בפעולה אשר החל.
כמה מכשולים נערמו בדרכו של יצחק אבינו: חפר למצא מים. ואם מצא קמו עליו מריבות ועוררין, ולמרות זאת לא רפו ידיו והמשיך עד בואו אל הנחלה והמנוחה.
ומעשה אבות סימן לבנים, כך אנו בדורנו, למרות הקשיים מבית ומחוץ נמשיך ונפעל ונעשה ובעזרת ה' נצליח.
ההווה והעתיד
"ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו, וימכור את בכורתו ליעקב. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך. ויבז עשו את הבכורה." (כה:לג,לד)
תרגום אונקלוס מבאר את המילים "השבעה לי כיום"-קים לי כיום דלהן.כלומר יעקב השביע את עשו אולם ידע ששבועת הרשעים אין בה ממש לכן דרש ממנו שבועה בלשון קיום .למרות ששבועה זו מדברת על העתיד ,יעקב דורש שתתקיים כמו שהיום קיים, היום מסמל את אור השמש הבהיר והצהיר, כך קיום ההבטחה ברור כיום המואר על ידי השמש והכל ברור בו.
הספורנו ואור החיים דוקא מנמקים את לשון השבועה בנימוק הלכתי.היות ובבכורה ישנם דברים שאין בהם ממש כגון: הכבוד,והמעלה, שהינם דברים שלא ניתן לקנותם בפעולה קניינית.כלומר דברים גשמיים כגון נחלה או ממון ,שבהם הבכור מקבל פי שניים יכול יעקב לזכות על ידי קנין.לעומתם דברים שאין בהם אחיזה ממשית –כלומר דברים שאין ניתן לאחוז אותם ביד ממש כפשוטם של מילים, פעולת הקנין אינה יכולה לקבלם. לכן על מנת שיוכל יעקב לקבל את הבכורה כחטיבה אחת הכוללת הכל ,גם דברים ממשיים וגם דברים שאינם ממשיים, הוצרך יעקב להשביע את עשו פעולה שתקנה לו בכל מכל כל.
וכן פוסק הרמב"ם בהלכות מכירה(כב:יג,יד) כי השבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש. יעקב הוצרך לשבועה זו כי לדברים שאין בהם ממש ,יש בהם צורך לעבודת בית המקדש המצריכה עבודת בכורות . דוקא המעלה והכבוד הם הם ההכרחיים לעבודת הקדש.
ממשיך אור החיים ומבאר את מילת "כיום",שבועה יכולה להועיל יותר מקנין להקנות אף דברים שאינם ממשיים ,אולם אף השבועה אין לה כח להקנות דבר שלא בא לעולם.הטעם שאדם אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם,כי הקונה לא סמך על העתיד לבא .קונה שסומך על העתיד כיום המכירה יוכל לקנות דבר שלא בא לעולם. מדוע נאלץ לומר "השבעה לי" ולא הסתפק בהשבעה לבד ,מדוע התוספת "לי"?
הנימוק ההלכתי לכך הוא שאדם יכול להשבע שבועה בפיו ולבטלה בליבו.כי עיקר השבועה היא בלב,כמו שאמר ר' עקיבא בשבועה שיהיה פיו וליבו שווים בשעת השבועה .לכן הוצרך יעקב לומר השבעה לי –לדעתי,על מנת שליבו ודעתו של יעקב יקבעו בשבועה,ולא תקבע דעת עשו.
כלי יקר מבאר "כיום" כאילו כל מה שעתיד לקרא קיים לפנינו היום ,ואז הדבר שלא בא לעולם בבחינת כבר בא לעולם ולכן יכול לחול עליו הקנין.
רואים אנו במעשי יעקב את יכולת המבט העתידית ,אמנם בהתייחסות להווה אך אינה משתעבדת לו.
לעומתו אחיו עשו "ויבז עשו את הבכורה" כל הסתכלותו רגעית ובת חלוף ,מתעלמת מן העתיד להיות.
הרב נבנצאל מרחיב נקודה זו בספרו "שיחות לספר בראשית",הסברו של עשו "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". לפי עשו תועיל הבכורה במקרה הטוב לאחר מות אביו,ובמקרה הגרוע יותר בעבודת בית המקדש(רש"י).בודאי אין לעשו ענין בזכות שתהיה ליורשיו ,ארוחת צהרים עכשווית שווה יותר מכיון שבכורה אינה ניתנת לאכילה. כדי שלא יבא מישהו לסנגר על עשו,שרק בבולמוס הרעב הסכים לעסקא זו. מביאה התורה את דבריו לאחר שאכל ושבע,"ויבז עשו את הבכורה".כלומר לאחר השביעה,
כמו שקורא לכולנו מאבד המזון את כוחו,עדיין הרגשתו הפנימית שסידר את יעקב.
אמנם כשהגיע זמן קבלת הברכות ,כשרואה שהברכות יכולות להועיל בעולם הזה ,הינו צועק חמס "ויעקבני זה פעמיים". במדרש הגדול מופיע שלאחר שמכר את הבכורה "התחיל מקהיל קהילות..ואמר להם: יודעים אתם מה עשיתי לזה ,אכלתי עדשיו ושתיתי יינו,ושיחקתי בו ומכרתי לו הבכורה".
אחרת היה מערער לבית דינם של שם ועבר וטוען :אנוס הייתי,הייתי רעב עד כדי פיקוח נפש-אך לא כך.
עשיו היה בטוח שעשה את עסקת חייו.
מהתנהגות יעקב אבינו ,צריכים אנו בניו ללמוד מוסר השכל ,לדעת לבחון כל דבר על פי העתיד להיות בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". בדורנו אנו על אחת כמה וכמה שהעכשויזם התנחל בכל פינה, והוא חזות הכל.נתפלל ליוצר הכל שינחנו בדרך את דרך אבותינו הקדושים.
פרשת ויצא
בזכותם של ישראל
"והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"(כ"ח,י"ד)
רגילים אנו לחשוב ולפרש לעצמנו, כי ברכת "והיה זרעך כעפר הארץ", מדבר בריבוי זרע ישראל בעולם, בכמות רבה של צאצאים וכד'. והלא כאשר חושבים ובודקים, לא מצינו, לפחות עדיין, שהיו ישראל רבים כ"כ, אדרבא, ההפך הוא הנכון ומעידה ע"כ התורה:" כי לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים"(דב',ז,ז).
אמנם במצרים מצינו שהיו ישראל רבים,שנאמר:" ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אתם"(שמות,א) ואכן ה"כלי יקר"[ר' שלמה אפרים מלונטשיץ], אכן מפרש,"והיה זרעך כעפר הארץ",לענין ריבוי:" נראה שעל גלות מצרים באה נבואה זו, כי בזמן ההוא אמרו חז"ל, שהיו המצרים חורשים על גבם...והיו באים לביתם עדרים עדרים(סוטה,יא:), נמצא שסיבת ריבוים היה בעבור שהיו כעפר הארץ...והיו כ"כ רבים
, עד שהיה בהם כדי חלוקה לד' דגלים לכל רוח לכך נאמר:" ופרצת ימה וקדמה...".
בעל ה"העמק דבר", הנצי"ב[ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוו'לוז'ין], מפרש את פסוקינו בכיון אחר לגמרי. הדימוי ל"עפר", משמעו, ענין שיפלות וכן מובא כך במד':" מה עפר עשוי דיש לכל, כך בניך עשויים דיש למלכיות."(בר' רבא ס"ט,ג).
וממשיך הנצי"ב:"..ומכל מקום: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" כלומר,שגם בגלות ובשיפלות יהיו נפרדים בכל פינות הארץ ,"ונברכו בך כל משפחות האדמה" וגם בגלות יהיו מתברכים בך כל משפחות האדמה בזה שישכילו על נפלאות קיומו, שהוא רק מחמת שהשגחת ה' ניצב עליו וגדול הרועה אותו ועוד שהוא כבוש תחת ידי לבן, נראה לעין כי השגחת ה' עליו,"ובזרעך", אותה ההשגחה הנפלאה ואשר יתברכו בזה אומות העולם". כלומר, מלמדנו הנצי"ב, ב' ענינים:
א', למרות שנהיה שפלים כעפר ומפוזרים בכל העולם,ימה וקדמה וגו' וכבושים תחת ידי שונאינו, בכל זאת יתפעלו אוה"ע מהצלחתינו הברורה, כי מאת ה' היא. ב', יתברכו אף הם בגיננו.
הנצי"ב מתכון ליעקב אב' בפרט ובהמשך הפירוש משליך זאת על כל האומה לעתיד לבא במשך הדורות- 'מעשה אבות סימן לבנים'. כך מפרש הוא לגבי יצחק אב', כאשר מגרשו אבימלך, לאחר שניתעשר כ"כ עד שנתקנאו בו פלישתים:
"והאבות סימן לבנים, שיהיה כן(עשירים), אפילו באופן שיהיו גרים ומשועבדים בצל מלכי אומה"ע, כמו שהיה יצחק אב' אז בצל אבימלך".(העמ"ד,בר',כו,יג).
מובא במד':" ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה", כינס את כל אנשי מקומו, אמר להם יודעים אתם שהינו דחוקים למים וכיון שבא הצדיק הזה לכאן, נתברכו המים."(בר',רבא,ע,יז). וכן:" ויברכני ה' בגללך"(ל,כז), כך אמר לבן ליעקב. ואמר לו יעקב:" ויברך ה' אותך לרגלי", כל מקום שהצדיקים הולכים ברכה משתלחת: ירד יצחק לגרר, באת ברכה לרגלו, ירד יעקב אצל לבן, באת ברכה לרגלו...(שם,עג,ו). נוכל להוסיף גם, כי בעת ירידת יעקב למצרים, פסק הרעב והחלו שנות השבע. שבעים הפרים שהיו מקריבים ישראל בחג, באמצעותם היתה ברכת ה' וקיום לשבעים האומות.
וכעת נוסיף ענין שלישי שמלמדנו הנצי"ב, והוא ההפסד שיגרם לאוה"ע, בצאת ישראל מביניהם:" וכל הדברים הללו אות ורמז לישראל בעת הגלות כאשר יגרשום מאיזה מקום, יבינו וישכילו אח"כ, שהרעו לעצמם, יותר ממה שהרעו לכלל ישראל,המושגחים לטובה מן ה'."(בר',כו כט). כך קרה לפלישתים לאחר שגרשו את יצחק וכך קרה ללבן בצאת יעקב ממנו:" וילך וישב לבן למקומו"(לב,א),מהוא "למקומו"?! שחזר לעניותו, שבאו ליסטים ונטלו כל מה שהיה לו"(ילמדנו).
ומסכם הנצי"ב:" שיש באומות העולם, שאין מזלם טוב בעצם, אלא בשביל ישראל שבקרבם באה הברכה להם וכאשר יצאו ישראל מהם, ישובו לכח דל ורזה".
לחם לאכל ובגד ללבוש
פרשתנו מספרת על התהוותו של עם ישראל,בניו של יעקב הם השורשים של השבטים. לסיפור הזה יש כביכול שתי הקדמות. ההקדמה הראשונה היא סיפור "סולם יעקב". בנדר שיעקב נודר בהשכימו בבוקר הוא אומר: "אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים. והאבן הזאת אשר-שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן-לי עשר אעשרנו לך". "לחם לאכל ובגד ללבוש". זאת היא לכתחילה שאיפתו של יעקב. זאת היא דרך החיים אשר הוא מבקש להוריש לבניו, אותם הבנים שנתבשר עליהם "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה וברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך", יחד עם בשורת הארץ.
יצחק אבינו מברך את יעקב בברכת הזרע ובברכת הארץ. אחת הבחינות של אותה ברכה: "והיית לקהל עמים". אמנם משמעותה של הברכה היא שכל אחד ואחד, מבניו של יעקב אבינו, מהווים בחינה של עם שלם בפני עצמו, כפי שנאמר בפסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". וכאשר הקב"ה יאשר את אותה הברכה בשובו של יעקב מאותה הגלות אשר אליה הוא יוצא כעת: "פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך", אותה הבחינה של "קהל עמים" מתפתחת ל"קהל גויים" של שבעים נפש לעומת שבעים אומות. הרי שהיעוד של עם ישראל באחדותו מיוסד על היכולת של הבחינות הפנימיות של ישראל – השבטים והמשפחות – להיות כל אחת במדרגה של עם שלם. הסגולה הזאת טומנת בחיקה סכנה של ממש: סכנת הפירוד בגלל השאיפה של כל אחד למלא את כל חלל ההוויה; להיות הוא לבדו במקום הכלל כולו. ורק כאשר כולם מסכימים להתעשר מתרומת האחרים ולתרום להם מופיע המימד האמיתי של ישראל אשר ב"יחד שבטי ישראל" מאחד את האנושות כולה.
רש"י ז"ל מראה בפירושו איך כל חלק מנדרו של יעקב מתייחס בבחינת "זה לעומת זה" להבטחות של הקב"ה. הוא מיחס את המילים "לחם לאכל" להבטחה "כי לא אעזבך" בטענה כי המבקש לחם נקרא עזוב שנאמר ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. אבל המעניין הוא שרש"י לא פירש כך את המילים של ההבטחה עצמה אלא כביכול את ה"פירוש" שיעקב נותן לדבר. במילים אחרות, יש כאן מצד יעקב כניסיון להקטין את המימד של המשימה אליה הוא קרוא. הקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה אליו, מבשר לו את בשורת הארץ ובשורת הזרע "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" וכדי לעודדו משום הקושי הברור שבמשימה הזאת אשר הנדידה בין העמים והגלות כרוכים הוא מבטיחו "והשיבותיך אל-האדמה הזאת כי לא אעזבך". ומה יעקב מבקש כביכול? לא כל זאת אלא רק לחם לאכול! יעקב איש תם יושב אוהלים נדרש להסכים להתמודד עם משברי החיים אבל הוא מתחיל בסירוב. אמו, רבקה, הכריחה אותו לקבל את הברכה של העולם הזה, "טל השמים ושמני הארץ", לעסוק בענייני העולם בידיים ידי עשו. אבל הוא נרתע מזה. העיסוק בענייני העולם הזה כרוך בכך שהאדם לא יכול לחיות במבודד מן החברה, ולא במבודד מן הסביבה. הוא יהיה תמיד במצב של תן וקח, של משא ומתן, של סחר-חליפין. אבל יעקב לא רוצה בזה. הוא רוצה "לחם לאכול ובגד ללבוש". היינו הוא מבקש לחיות במצב כזה שלא יצטרך למכור את הלחם כדי לקנות בגד או למכור את הבגד כדי לקנות לחם.
וכל הפרשה תהיה שזורה מההתאמנות בהיפך של שאיפה זו, בעבודה קשה אצל לבן, תוך כדי הולדת שבטי ישראל. ובמפורש, העבודה הזאת איננה לצורך לחם ובגד אלא תמורת בנין בית ישראל: "זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך". במילים אחרות, יעקב, איש הרוח חייב ללמוד להתמודד עם החומר, כאשר הצלחתו תימדד ביכולתו לומר בסוף תקופת ההתאמנות הזאת: "הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדור שנתי מעיני".
בזכותם של ישראל
"והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"(כ"ח,י"ד)
רגילים אנו לחשוב ולפרש לעצמנו, כי ברכת "והיה זרעך כעפר הארץ", מדבר בריבוי זרע ישראל בעולם, בכמות רבה של צאצאים וכד'. והלא כאשר חושבים ובודקים, לא מצינו, לפחות עדיין, שהיו ישראל רבים כ"כ, אדרבא, ההפך הוא הנכון ומעידה ע"כ התורה:" כי לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים"(דב',ז,ז).
אמנם במצרים מצינו שהיו ישראל רבים,שנאמר:" ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אתם"(שמות,א) ואכן ה"כלי יקר"[ר' שלמה אפרים מלונטשיץ], אכן מפרש,"והיה זרעך כעפר הארץ",לענין ריבוי:" נראה שעל גלות מצרים באה נבואה זו, כי בזמן ההוא אמרו חז"ל, שהיו המצרים חורשים על גבם...והיו באים לביתם עדרים עדרים(סוטה,יא:), נמצא שסיבת ריבוים היה בעבור שהיו כעפר הארץ...והיו כ"כ רבים
, עד שהיה בהם כדי חלוקה לד' דגלים לכל רוח לכך נאמר:" ופרצת ימה וקדמה...".
בעל ה"העמק דבר", הנצי"ב[ר' נפתלי צבי יהודה ברלין מוו'לוז'ין], מפרש את פסוקינו בכיון אחר לגמרי. הדימוי ל"עפר", משמעו, ענין שיפלות וכן מובא כך במד':" מה עפר עשוי דיש לכל, כך בניך עשויים דיש למלכיות."(בר' רבא ס"ט,ג).
וממשיך הנצי"ב:"..ומכל מקום: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" כלומר,שגם בגלות ובשיפלות יהיו נפרדים בכל פינות הארץ ,"ונברכו בך כל משפחות האדמה" וגם בגלות יהיו מתברכים בך כל משפחות האדמה בזה שישכילו על נפלאות קיומו, שהוא רק מחמת שהשגחת ה' ניצב עליו וגדול הרועה אותו ועוד שהוא כבוש תחת ידי לבן, נראה לעין כי השגחת ה' עליו,"ובזרעך", אותה ההשגחה הנפלאה ואשר יתברכו בזה אומות העולם". כלומר, מלמדנו הנצי"ב, ב' ענינים:
א', למרות שנהיה שפלים כעפר ומפוזרים בכל העולם,ימה וקדמה וגו' וכבושים תחת ידי שונאינו, בכל זאת יתפעלו אוה"ע מהצלחתינו הברורה, כי מאת ה' היא. ב', יתברכו אף הם בגיננו.
הנצי"ב מתכון ליעקב אב' בפרט ובהמשך הפירוש משליך זאת על כל האומה לעתיד לבא במשך הדורות- 'מעשה אבות סימן לבנים'. כך מפרש הוא לגבי יצחק אב', כאשר מגרשו אבימלך, לאחר שניתעשר כ"כ עד שנתקנאו בו פלישתים:
"והאבות סימן לבנים, שיהיה כן(עשירים), אפילו באופן שיהיו גרים ומשועבדים בצל מלכי אומה"ע, כמו שהיה יצחק אב' אז בצל אבימלך".(העמ"ד,בר',כו,יג).
מובא במד':" ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה", כינס את כל אנשי מקומו, אמר להם יודעים אתם שהינו דחוקים למים וכיון שבא הצדיק הזה לכאן, נתברכו המים."(בר',רבא,ע,יז). וכן:" ויברכני ה' בגללך"(ל,כז), כך אמר לבן ליעקב. ואמר לו יעקב:" ויברך ה' אותך לרגלי", כל מקום שהצדיקים הולכים ברכה משתלחת: ירד יצחק לגרר, באת ברכה לרגלו, ירד יעקב אצל לבן, באת ברכה לרגלו...(שם,עג,ו). נוכל להוסיף גם, כי בעת ירידת יעקב למצרים, פסק הרעב והחלו שנות השבע. שבעים הפרים שהיו מקריבים ישראל בחג, באמצעותם היתה ברכת ה' וקיום לשבעים האומות.
וכעת נוסיף ענין שלישי שמלמדנו הנצי"ב, והוא ההפסד שיגרם לאוה"ע, בצאת ישראל מביניהם:" וכל הדברים הללו אות ורמז לישראל בעת הגלות כאשר יגרשום מאיזה מקום, יבינו וישכילו אח"כ, שהרעו לעצמם, יותר ממה שהרעו לכלל ישראל,המושגחים לטובה מן ה'."(בר',כו כט). כך קרה לפלישתים לאחר שגרשו את יצחק וכך קרה ללבן בצאת יעקב ממנו:" וילך וישב לבן למקומו"(לב,א),מהוא "למקומו"?! שחזר לעניותו, שבאו ליסטים ונטלו כל מה שהיה לו"(ילמדנו).
ומסכם הנצי"ב:" שיש באומות העולם, שאין מזלם טוב בעצם, אלא בשביל ישראל שבקרבם באה הברכה להם וכאשר יצאו ישראל מהם, ישובו לכח דל ורזה".
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים
"ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ד' לי לאלקים"(כ"ח,כ"א). בשלום-מן החטא,שלא אלמד מדרכי לבן"(רש"י).
בספר זכרונותיו "מקור ברוך"(ח"ד עמ' תתס"ג)מספר הג"ר ברוך הלוי עפשטיין זצ"ל(בעל ה"תורה תמימה")על "ליל שימורים" במחיצתו של הג"ר יוסף דב סאלאווייצי'ק זצ"ל בעל "בית הלוי",בבית
מלון בעיר מינסק.
כאשר נודע לתושבי מינסק,כך מסופר שם,שהגריד"ס שוהה בעירם נהרו רבים מהם לעת ערב אל
בית מלונו כדי לשחר את פני הגאון האורח. בין הבאים היו רבני העיר,גדוליה ונכבדיה,וסתם "עמך".
בתוך הבאים היה גם איש צעיר לימים אשר נשא זמן מה לפני כן אשה והתיישב לגור במינסק.
בעבר נמנה האיש על תלמידיו המצטיינים של הגריד"ס בישיבתו בסלוצק,ובהיותו אהוב על רבו
שמח הגאון מאוד לקראתו. מיד בהפגשם שאלו הרב:"מה אתה עושה? והתלמיד השיבו: ב"ה מצליח אני בעסקי. לפני כשנה פתחתי יחד עם גיסי חנות סיטונאית למכירת סוכר,ובס"ד רואים אנו ברכה בעמלינו".
לאחר ששמע הגריד"ס את הדברים פנה לשוחח עם יתר אורחיו. שעה קלה לאחר מכן שב הגריד"ס
ופנה אל תלמידו בשאלה:"מה אתה עושה?"והתלמיד כמקודם סיפר לרבו אודות עסקי הסוכר המוצלחים
שלו. כאשר נפגשו בפעם השלישית והגריד"ס חזר על שאלתו "מה אתה עושה?" התפלא האיש ועמו שאר
הנוכחים לפשר הדבר. בכל הכבוד הראוי פנה אל רבו ושאלו:"מדוע יטריח רבינו את עצמו לשנות ולשלש
את השאלה אשר כבר השבתי עליה פעמיים?"
הגריד"ס שהבחין בעובדא ששאלת תלמידו מהווה חידה גם בעיני שאר הנוכחים,הרים את קולו כדי שהכל
ישמעו את דבריו ואמר:"הנה גם בפעם הראשונה שמעתי את תשובתך והבנתי את כוונתך,אך אתה את
כוונתי לא הבנת. מסיבה זו חזרתי ושאלתיך בתקוה שאולי סוף סוף תרד לסוף דעתי. עתה,משחזרה
מציאות זו על עצמה ג' פעמים אינני מוצא טעם להמשיך ולשאול אותך ועל כן אפרש לך את כוונתי.
דבר ידוע הוא כי גורלו של האדם בעוה"ז-מצבו,מעמדו,עושרו וכדומה-נתון להשגחתו יתברך. עיני ד'
צופיות על דרכי בנ"א והוא הנותן להם כח ועצה לעשות חיל,כך שהאדם בכל עניניו הגשמיים הוא
רק כשליח הממלא שליחות. וזה מה שאמחז"ל:"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"(ברכות,ל"ג).
אך פרט אחד הוציא הקב"ה,כביכול,מרשותו ונתנו כולו ברשות האדם. והיינו מה שנאמר בחציו השני
של המאמר הנ"ל-"חוץ מיראת שמים". דבר זה נמסר לשלטונו החופשי של האדם ובידו לעשות בזה
ככל העולה על רוחו,לא כשליח אלא כבעל הבית. לפיכך כל מה שעושה האדם בעניניו הרוחניים נקרא מעשה שלו ואין לאחרים-ואפילו,כביכול,לקב"ה- חלק בו. "יראת שמים" הוא שם כולל לכל העבודה הרוחנית אשר ממנו מסתעפים פרטים רבים כגון: אהבת-תורה,חסד,תיקון המידות ועוד. כך שלמעשה י"ל שכל קניני העולם החומרי נקראים "מעשי ד'". וכנגדם כל הקנינים הרוחניים הם מעשי האדם. לפי זה,סיים הגריד"ס בפנותו אל תלמידו,אילו נתכוונתי להתענין במצב עסקיך הייתי שואל אותך:"מה עשה ד' עמך?"ואז היתה התשובה שהשבת לי כהלכה, אבל כיון ששאלתיך "מה אתה עושה? הרי נתכוונתי להתענין במעשים התלויים בך,כגון האם קבעת עתים לתורה והאם ידך פשוטה לעשות צדקה וחסד וכדומה. עליך להבין,אם כן,שתשובתך לא התאימה כלל לשאלתי". עפי"ד אלה מבאר בעל ה"תורה תמימה"(שם)את ההבדל שבין הפסוק "אם יהיה אלקים עמדי וגומר" לבין מה שכתוב אח"כ "ושבתי בשלום וגומר". את השמירה ואת הנתינה תלה במעשי ד' כמ"ש "ושמרני" "ונתן לי". לא כן בהשבה אל בית אביו,שם תלה הפעולה בעצמו ולא בד'. לאור האמור לעיל מובן שהרי השמירה ונתינת לחם ובגד הם בכלל הדברים החומריים ולכן תלה פעולתם בד'. לא כן השלימות מן החטא,שהרי היא בכלל יראת שמים,ועל כן תלה פעולה זו בעצמו. יתכן אף לומר שדיוק זה בלשון הפסוקים הוא המקור לפי' רש"י שביאר "ושבתי בשלום-היינו בשלום מן החטא.
פרשת וישלח
מאמר הדור
יושב לו האנס הסדרתי במקום מחבואו ומעביר את זמנו. בין תשבץ לסודוקו מתגלגל לידו ספר האגדה לחומש בראשית ושם הוא מגלה את הפתעת חייו. בספר מובא על קולגה שלו שאנס את דינה בת יעקב וזה לשון המדרש:"ותצא דינה בת לאה, לא יצאה אלא להראות עצמה ויופיה, גרם לה החטא ודבק בה שכם בן חמור".
מיודענו קופץ כנשוך נחש, עתה גילה את הסיבה למצבו האומלל. הנשים אשמות!!! הם גרמו לו, במלבושם החשוף, להרהורים שהבשילו למעשים. הם הבעירו בו יצרים ששלטו בו ושוב לא היה אחראי למעשיו.
ואכן רעיון זה עמד בבסיס האסכולה הדטרמיניסטית. גישה אנטי דתית זו הכחישה הימצאות נשמה וטענה כי אין לאדם בחירה חפשית וכל פעולותיו נובעות מהפרשות חומרים כימיים בגופו. כלומר "תופעות" כגון אהבה ,שנאה ,חמלה אינן רוחניות אלא נובעות מפעילות מועטה או מוגברת של בלוטה זו או אחרת. במילים אחרות יכול אותו מנוול להישיר מבט אל השופט ולומר : "אם כבוד השופט היה נחשף למה שאני נחשפתי, אף אתה היית עושה מה שעשיתי".
אולם, עם התקדמות ה"מדע" ל"מדעי יותר" נזנחה גישה זו, והושלכה לפח, אלא שלא נמלטנו מחדשות לבקרים אודות עברות ממין זה.
בא ניקח לדוגמה אישיות ציבורית ידועה, איש מבטיח שנועד לגדולות, גאוות המשפחה...שכם בן חמור. האם הוא חולה ו/או סוטה ? כנראה שלא !. האם הוא אדם מן היישוב כמו השכן שלך? כנראה שכן! אז מה גרם לו לעשות "נבלה בישראל", הרי לכולם יש יצרים ובכל זאת ,האדם הנורמלי מתעל את הרהוריו ותאוותיו מבלי לפגוע ברצונם, כבודם וגופם של בני מינו. ולא עוד ,אלא שבת יעקב התלבשה בצניעות, העולה לאין שיעור על ה"מקובל" כיום.
לכאורה בתי האופנה ,הדואגים לקבוע מה נשים תלבשנה, אינם המטרה העיקרית לחיצי הביקורת שכן, כאשר כולן הולכות עם חולצת בטן, שוב אין פה דבר המושך את העין וכיון שדש, דש (כלומר דבר שרגילים בו שוב לא מעורר עניין. ועכ"פ לדינא מובן שאסור להסתכל או להתלבש בהתאם).
ועדיין צריכים אנו לברר מה יכול לגרום לאדם נורמלי להתיחס בזלזול כלפי המין החלש. וזלזול זה אינו מתבטא רק במעשים חמורים, אלא גם בביטויים משפילים שקנו להם אחיזה בשפת הדיבור.
בא נבחן את ההתיחסות לבת ישראל ע"י חכמי ישראל. בגמרא מצאנו ביטויים כגון "בנות ישראל נאות הן" "עלמות חן" ודייק כי בנות ישראל חשובות ונכבדות הן. ואילו כיום הידרדרה רמת הביטויים ברחוב מ"חתיכה הראויה להתכבד" ועד "חתיכה נעשית נבלה". וזה מתחיל בביטוי "חתיכה" עובר דרך שימוש באשה לשם מכירת מצית חד פעמי זול, ומסיים דרכו ברושם שאשה היא "רק" חתיכה שאפשר להשתמש ולזרוק.
ויש לעורר על עוד דוגמה כואבת למושג חשוב וקדוש אשר השימוש הנפוץ בו הוריד את ערכו. דמיין בעיני רוחך "ישיבה קדושה" (צדיקים שהעולם עומד עליהם). ישיבת הסדר (צדיקים בסנדלים וגרביים, נשמת הצבא). ישיבה תיכונית (כיפה תלויה ברישול וכדורסל ביד). ישיבה לאומנויות (האם לכל המורים יש כיפה?) . ישיבה לדרמה ומחול (במבחן המעשי הם מביאים את האחות כי צריך שתים לטנגו). נראה כי החיבור בין אביי ורבא לצעדי מחול, מועיל למושג ישיבה ,כמו הרווח האלקטורלי של שמעון פרס מהצגת תמונתו מחובק עם רב המרצחים ימ"ש. והוא שרצינו להוכיח לגבי הזילותא לנשים אשר קבעה לה מקום מכובד בתרבות העכשוית, למרות "שויון הזכויות".
ואולי בעצם בכל אחד מאתנו מסתתר אנס פוטנציאלי. ואם אתם חושבים "אין סכוי" או "לי זה לא יקרה" יוכיחו חוקי היחוד שאין אפוטרופוס לעריות. וכן יש בגמרא (קדושין פא) מקרים בהם התגבר היצר אצל גדולי עולם כשנוצרו תנאים מסוימים. ומה שרוב בני אדם אינם עברייני מין זה גם בגלל שיש יראת שמיים ומוראה של מלכות. אתרע מזלו של שכם בן חמור והוא היה המלכות , וכבר נאמר שלא היתה שם יראת א-לקים. ויהי רצון שתצילנו מידי נסיון ומידי בזיון.
מפגש האחים
פרשתינו פרשת וישלח פותחת בהכנות הרבות שעושה יעקב לקראת המפגש עם אחיו.הפרשה הקודמת פרשת ויצא מסתיימת בכך שיעקב ראה מלאכי א-לוהים,"ויפגעו בו מלאכי א-לוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה א-לוהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים" .בבראשית רבה(עד-עה) אומר על זה שבאו מלאכים ללוות את יעקב בכניסתו לארץ.כמה מלאכים באו ללוותו: שישים ריבוא, רבנן אומרים מאה ועשרים ריבוא,ובהמשך מוסיף המדרש ואומר ארבעת אלפים ריבוא.מיד אחרי שיעקב מקבל מלאכים אלו לשמירה,הוא מכין עצמו למפגש עם אחיו .למפגש זה הוא מכין מנחה גדולה ,מתחנף לעשו אחיו כעבד לפני אדונו,משתחוים הוא וכל משפחתו לעשו.בונה שתי מחנות "אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה".מה הוא חששו הגדול שמביאו לקראת התבטלות כזו גדולה?
"וישלח יעקב מלאכים לפניו... כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה".פרש רש"י-"לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אבי שברכני הוה גביר לאחיך לא נתקיימה בי. דבר אחר עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". בפרושו הראשון של רש"י אנו רואים את יעקב מתבטל כלפי עשו , התבטלות מוחלטת עד כדי הדגשה שהברכות שברכו אביו יצחק לא הועילו.אלא להפך עשו הוא הגביר, ואילו יעקב הוא גר המתבטל כלפי אחיו כעבד מול אדונו.דברי יעקב סותרים את דברי אביו שאמר לעשו "הן גביר שמתיו לך". האם הענוה שמפגין יעקב מצדיקה התבטלות כזו כלפי עשו עד שהתבטלות זו באה אפילו כנגד ברכת אביו הצדיק יצחק.גם אם נניח שהתבטלות יעקב היא זכותו ומראה על ענוה האם ענוותו זו יכולה לבא על חשבון זלזול ביצחק אביו?
פרושו השני של רש"י שבו יעקב דוקא מתריס כלפי עשו ואומר לו שהוא גר עם לבן הרשע שנים רבות , ולא הושפע ממעשיו הרעים כלל. יתר על כן אף שמר תרי"ג מצוות למרות שעבד עמו ואף לקח את בנותיו לא לנשים.באמירה זו כלפי עשו ישנה מעין התגרות ואמירה שעשו למרות שגר עם אביו הצדיק יצחק, לא הושפע ממעשיו הטובים והמשיך ברשעתו.באמירה זו יעקב מתנצח עם עשו ועומד גאה על כך, שהוא הצדיק ולו- יעקב מגיעות הברכות ואיננו מתחרט על כך שלקח את ברכות עשו. רש"י בשני הפרושים מראה לנו לכאורה פרושים סותרים לפרושו הראשון של רש"י התבטלות מוחלטת אפילו של אביו יצחק מחד גיסא.ומאידך גיסא דברי התנשאות של יעקב מול עשו שהוא הצדיק והברכות מגיעות לו בצדק?
כדי שנבין במקצת מורכבות זו נראה את דברי המדרש הנראה במבט ראשון כמעביר בקורת על יעקב , אך לענ"ד הוא קצה חוט להתרת הסבך.במדרש תנחומא ישן(וישלח ב) אשרי ילוד אשה שכך שמע מבוראו,ראה כל מה שתבע מבוראו הבטיחו.ועל כל ההבטחות הללו הוא משלח ואומר "כה תאמרון לאדוני".הרי יפה נאמר במשלי(כו,יז)"מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו". פסוק זה נאמר על יעקב שהלך לקראת עשו, למרות שיכל ללכת לדרכו בלי לפגוש את עשו בדרך ,אך הוא העדיף דוקא ללכת לקראת עשו ולעורר את שנאתו. המשל הוא שעשו בבחינת כלב, בא יעקב ותפס באוזנו של הכלב.אחר כך אין להתפלא אם כלב זה ישך,למרות שלא חשב לעשות זאת מלכתחילה.מדרש לקח טוב משבח את יעקב כמה צדיקים יראים מהחטא,שהיה יעקב ירא למרות הבטחות ה'.מפני שלא ראה את אביו עשרים ושתיים שנה , ולא שימש אותו.ואילו עשו שימשו לכל אורך התקופה הזו.זהו שאמר קהלת(ב,יד)"החכם עיניו בראשו".
לחדד את העניין נביא את הסבר דברי הזוהר(ח"א קסו):מדוע היה לו ליעקב לעורר את עשו היה טוב לו היה שותק? אלא אמר יעקב יודע אני שעשו חושש לכבוד אבא ולעולם לא ירגיזו. לכן שיצחק אבי חי אינני חושש מפניו ,ודוקא עתה שאבי חי זוהי ההזדמנות להתפייס איתו.
אם כן עתה מובן מדוע כל כך השתדל לקראת הפגישה או מפני שחשש שיהרגהו ,למרות המלאכים ששמרו עליו שמא גרם החטא.לכן הוסיף ואמר ותרי"ג מצוות שמרתי על מנת שעשו לא יסמוך על מצוה אחת מצות כיבוד אב ואם כנגד כל תרי"ג המצוות.גם רצה שוב פעם לשחד את עשו במנחה תמורת הסכמתו לבכורה,ואת זה רמז לו ותרי"ג מצוות שמרתי –רומז לו שלכן מגיעה לו הבכורה. ולא עוד אלא שעשו לא חיפש כרגע ללחום בו,בזמן שאביו חי כפי שאמר" יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". אלא שרצה למהר ולהספיק לפייסו כל עוד אביו חי.וגם על מנת לפייס את אביו שלא שימשו בכך שהוא הולך ומשלים עם עשו אחיו .בכך שיעקב מוחל על כבודו לגבי עשו כך אביו ימחל לו על השנים שלא שמשו.לכן ברור שלצורך מטרה זו גם יצחק יסכים, שיעקב יאמר שברכתו לא הועילה .מפני שגדול השלום ,שאפילו הקב"ה מוחה את שמו על המים.
... והרי מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הק ב"ה וחזר בה לרעה!
יעקב אבינו שולח מלאכים לעשיו אחיו ובשובם אליו, עידכונם הוא:" באנו אל אחיך אל עשיו"("הוא נוהג עמך כעשיו הרשע, עודנו בשינאתו",ב"ר)"וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו". תגובת יעקב:" וירא יעקב מאוד ויצר לו". יעקב אבינו מפחד מהבאות הצפיות לבא עליו ועל משפחתו ורכושו, אך פחדיו לא מובנים ואינם מוסברים ,שהרי הקב"ה הבטיחו בצאתו מהארץ:" והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך"(כח,טו). הרי לפנינו נבואה לטובה ליעקב אבינו והגמ' במס' שבת, נה. מלמדת אותנו כלל:" מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה, חוץ מדבר זה, דכתיב:"ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה"(יחז', ט'),ממשיכה הגמ':" אמר הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה", כאן ישנה נבואת מדה טובה מפי הקב"ה לנביא יחז', כי הצדיקים לא יפגעו ממלאכי החבלה. אך כאשר מתערבת מדת הדין:" אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבונו של עולם: מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבש"ע, היה בידם למחות ולא מיחו!. אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו" רבש"ע, אם לפניך גלוי, להם מי גלוי?! והינו דכתיב:" זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרוגו למשחית...וממקדשי תחלו", תני רב יוסף: אל תיקרי "מקדשי", אלט "מקודשי", אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו". הרי שמידת הדין, הצליחה לשנות את דעת הקב"ה ממדה טובה למדה רעה, שבתחילה לא רצה לפגוע בצדיקים ולבסוף :הודה ה' למקטרג, מדת הדין, וחזר בו מן הטוב"(רש"י,שבת,נה.).
אמנם מצינו כאן היפוך מדה טובה למדה רעה, אך כבר הקדימה ואמרה הג' בתחילת דבריה, כי זהו המקום היחידי שכך קרה, א"כ, מדוע חושש יעקב אבינו מעשו והלא ה' הבטיחו לטובה?!
לכאורה, אפשר להקשות מדברי הנביא ירמיהו,י"ח,ז-י:" רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד,ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו". כאן מדבר הנביא על נבואת פורענות, שכן יכולה להתבטל, בתנאי שישנו מעשיהם הרעים, כאצל נינוה. אך קשה מהפס' הבא": ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבילתי שמע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו".הרי משמע, כי הנה גם כאן, כן חוזר בו ה' מטובה לרעה ויתכן א"כ, כי גם במקרה דנן, חזר בו ה' מהבטחתו הטובה לרעה?! אלא, שכאן, בדברי ירמיהו,מסביר הרא"ם, מדובר בדיבור של מחשבה ובמקום:"רגע אדבר על גוי", צ"ל:" רגע אחשוב על גוי", כמו:" ודברתי אני עם ליבי", או:" ואמרתי אני בלבי"(קהל',ב,א), אבל בדיבור ממש, שיאמר אותו לנביא, אפילו על תנאי אינו חוזר. לכן, אין מדברי הנביא ירמיהו כאן להכחיש את הכלל, שהקב"ה אינו חוזר בו מנבואה לטובה.
ושמא יש לומר בתשובה לשאלתנו: מדוע פחד יעאעה"ש, למרות הבטחת ה' לו לטובה, אומר הרא"ם:" שאני הכא, שההבטחה היתה לעצמו, ואין בחילופה הכזבת הנביא,אבל כשההבטחה היא לאחרים, שיש בחילופה הכזבת הנביא, אפילו על תנאי אינו חוזר". כלומר: מציע הרא"ם פתרון ולפיו, כאשר הדיבור הוא בין ה' ליחיד, אז כן יתכן שיחזור בו, אך כאשר מדובר בהבטחה לרבים, אחרים, כאן לא ימצא כי יחזור בו ה' מטובה לרעה ובנידון דידן ההבטחה היא ליחיד ויתכן שחזר בו ה' ולכן פחד.
פתרון זה נדחה על ידיו, שכן תניא בברכות,ד.:" עד יעבור עמך ה'"-זו ביאה ראשונה שבאו בימי יהושע, "עד יעבור עם זו קנית"- זו ביאה שניה כשעלו מגלות בבל בימי עזרא, מכאן אמרו:" ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא לבא ביד רמה, כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע, אלא שגרם החטא, ולא הלכו אלא ברשות כורש". הרי, שגם לרבים משתנית נבואה מטובה לרעה ולא כפי שרצה לומר הרא"ם בתחילת דבריו, שלרבים לא משתנית.
לא נותר לנו אלא להאחז בדב' הגמרא בברכות ד:" שמא יגרום החטא, אמר יעקב אבינו:" שמא אחר ההבטחה חטאתי וכדתניא, שהחטא גורם שאין ההבטחה מתקיימת".כדברי רש"י שם.
שמא יגרום החטא
בחזרתו מלבן, שולח יעקב מלאכים אל עשו אחיו, המלאכים חוזרים ובשורה רעה בפיהם: "באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו". בעקבות זאת, מספרת לנו התורה, על ההתרחשויות בשני משורים, במישור הקשור למתרחש בנפשו של יעקב, ובמישור הקשור לפעולות המעשיות שעשה יעקב. לגבי המתרחש בנפשו נאמר בין השאר: "ויירא יעקב מאד". בפשטות מובנת יראתו של יעקב, שהרי עשו מתקרב בכוונות מלחמתיות ברורות, ונראה גם, שחלילה, יש לאל ידו לעשות ליעקב רע. אלא שקשה הרי יעקב לא עומד כאן לבדו מול עשו, שהרי ה' הבטיח לו שישמור עליו, ואם כך מה המקום לפחד? וכפי שכתוב בבראשית רבה ע"ו א': "ויירא יעקב מאד ויצר לו, ר' פנחס בשם ר' ראובן שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר (שם תהלים קלה): 'כי יעקב בחר לו יה', ואמר לו הקב"ה 'והנה אנכי עמך', ובסוף נתיירא שנאמר: 'ויירא יעקב', הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר (שם תהלים קו): 'לולי משה בחירו', ואמר לו הקב"ה: 'כי אהיה עמך', ולבסוף נתיירא (במדבר כא): 'ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו', אינו אומר אל תירא אותו אלא למי שנתיירא".
ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יז פסוק (יד) מחודדת השאלה יותר - הרי ליעקב נאמר "'והנה אנכי עמך ושמרתיך' (בר' כח טו) לסוף היה מתירא שנאמר: 'ויירא יעקב מאד ויצר לו' (בר' לב ח) אפשר מי שהבטיחו המקום יהא מתירא?! על שאלה זו עונה המדרש בבראשית רבה פרשה עו: "א"ר יודן אמר לו המקום שוב אל ארץ אבותיך אעפ"כ ויירא יעקב מאד, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה, ר"ה בשם ר' אחא אמר הנה אנכי עמך אם יהיה אלקים עמדי אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז". אפשר להבין זאת ע"פ הנאמר במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יז פסוק (יד): "אלא אמר שמא יגרום החטא". אלא שנשאלת השאלה מהו אותו חטא ממנו מפחד צדיק יסוד עולם – יעקב אבינו? בפשטות אפשר לומר שאין כוונת המדרשים לחטא מסוים, אלא לחטא בעלמא, חטא כלשהו שהרי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" והקב"ה הרי מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, וכמו שכתבנו בשם המדרש "מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה". לעומת זאת ישנם מקורות בחז"ל המצביעים על חטאים מסויימים שיעקב חשש שנכשל בהם. במדרש תנחומא פרשת חקת סימן כה נאמר: "...זש"ה 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה' (משלי כח), כך היא מדת החסידים אע"פ שהקב"ה מבטיחן, אינן פורקין יראה, וכן ביעקב כתיב (בראשית לב) ויירא יעקב מאד, למה נתירא, אמר שמא נתקלקלתי אצל לבן בכלום וכתיב (דברים כג): 'ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך' והניחני הקב"ה" המדרש בבראשית רבה פרשה עו ד"ה ויירא יעקב מאד מציין חטא אחר ממנו חשש יעקב – "אמר כל השנים הללו ישב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא כיבד את אביו שמא בא עלי מכוח כיבוד אב ואם". בין אם היראה הייתה בגלל חטא ספציפי ובין אם לא, אפשר ללמוד מיעקב עד כמה עמוקה צריכה להיות מידת יראת החטא, הרי יעקב אבינו צדיק גדול ומלא בזכויות, טעון בברכות והבטחות של ה', וגם אביו יצחק בירך אותו, וע"פ הנאמר במדרש מלאכים של ארץ ישראל מלווים אותו בארץ ישראל ומלאכים של חוץ לארץ מלווים אותו בחוץ לארץ ובכל זאת "ויירא יעקב מאד" – אף על פי כן שמא יגרום החטא.
ואבדיל אתכם מן העמים
" הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (לב, יב)
שואלים המפרשים : מדוע יעקב אבינו כופל את בקשתו, שהרי לאחר שביקש " הצילני נא מיד אחי שוב לא היה צריך להוסיף מיד עשו " ?
רש"י במקום מפרש : שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע למרות שאני אחיו מאותם אב ואם עשו מתנכר לי, וחושש אני שמא יהרגני.
בעל בית הלוי מפרש : כאשר שמע יעקב שעשו יוצא לקראתו, הבין יעקב שעשו יתנהג עמו באחד משני האופנים, דרך המלחמה במטרה להורגו על שלקח ממנו את הברכות, או שיתפייס עמו על כך וישכח את אשר עשה לו , וירצה לשבת עמו בשלום ובשלוה. יעקב אבינו פחד משני האופנים גם יחד. למות בודאי שלא רצה , אך גם את טובתו ואהבתו של עשו לא רצה.יעקב אבינו חשש מהתקרבות אל עשו שמא ילמד הוא או בניו ממעשיו הרעים של עשו. ואכן כפי שחשש יעקב אבינו כן היה. אנו מוצאים שבתחילה היה בדעתו של עשו להרוג את יעקב, כפי שמובא בפסוק "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" ( לב,ז ) אם עשו רוצה בשלום איננו צריך לחיל כה גדול. וכן דרשו חז"ל על הפסוק וירץ עשו לקראתו ויחבקהו...וישקהו ויבכו" (לג,ד) שלא נשקו בכל ליבו אלא שרצה לנושכו ונעשה נס ליעקב אבינו ונעשה צוארו כשיש ובכך ניצל יעקב .לאחר שראה עשו שלא הצליח במזימתו בחר בדרך השלום ואף הציע ליעקב "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" ( לג, יב). אומר יעקב לעשו "יעבר נא אדוני לפני עבדו" אל תאריך את דרכך בשבילי אני אתנהלה לאיטי לפי כח הילדים והצאן שהרי אתה יודע שאינני יכול למהר אותם יותר מכפי כחם שמא ימותו מעומס הדרך. "עד אשר אבא אל אדוני שעירה".ואימתי ילך יעקב לשעיר בימות המשיח שנאמר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (עובדיה א).
דרשו חז"ל: בידוע הלכה שעשו שונא ליעקב. שנאת עשו ליעקב הינה שנאה תהומית ולא ניתן לתקנה, כל ויתור מצד יעקב רק יגביר את רצונו של עשו לקבל עוד ועוד ואחר שיקבל הכל ירצה להרוג את יעקב. אנו מוצאים זאת כאשר שלח יעקב מנחה לעשו אחיו , עשו לא התרצה אלא "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עימו. לא יתכן חיבור בין עשו ליעקב טוב ורע לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לצערנו אנו מוצאים בדורנו אשר ישנם אנשים שחושבים שניתן לעשות שלום עם שכננו , מתוך ויתורים על אדמות מארצנו הקדושה נחלת אבותינו .שנאמר "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" . המציאות מוכיחה שכל ויתור מצד ממשלת ישראל לא די שלא מביא שלום אלא ששכנינו מפרשים זאת כחולשה והדבר גורם להם להמשיך לפגוע בנו על מנת לנשל אותנו מעל אדמתנו.
בלעם הרשע: אמר בברכו את עם ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" כל כוחו וסגולתו של ישראל מתגלה רק כאשר לבדד ישכון , אבל אם ישראל רוצה להיות "ככל הגויים בית ישראל" הרי שאנו מאבדים זכות קיומינו על אדמתנו. לו נשכיל להתאחד כולנו מכל החוגים והזרמים . אזי נזכה לגרש את החושך , כאמרה הידועה "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
אם יעקב ועשו
" הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (לב, יב)
שואלים המפרשים : מדוע יעקב אבינו כופל את בקשתו, שהרי לאחר שביקש " הצילני נא מיד אחי שוב לא היה צריך להוסיף מיד עשו " ?
רש"י במקום מפרש : שאינו נוהג עמי כאח אלא כעשו הרשע למרות שאני אחיו מאותם אב ואם עשו מתנכר לי, וחושש אני שמא יהרגני.
בעל בית הלוי מפרש : כאשר שמע יעקב שעשו יוצא לקראתו, הבין יעקב שעשו יתנהג עמו באחד משני האופנים, דרך המלחמה במטרה להורגו על שלקח ממנו את הברכות, או שיתפייס עמו על כך וישכח את אשר עשה לו , וירצה לשבת עמו בשלום ובשלוה. יעקב אבינו פחד משני האופנים גם יחד. למות בודאי שלא רצה , אך גם את טובתו ואהבתו של עשו לא רצה.יעקב אבינו חשש מהתקרבות אל עשו שמא ילמד הוא או בניו ממעשיו הרעים של עשו. ואכן כפי שחשש יעקב אבינו כן היה. אנו מוצאים שבתחילה היה בדעתו של עשו להרוג את יעקב, כפי שמובא בפסוק "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" ( לב,ז ) אם עשו רוצה בשלום איננו צריך לחיל כה גדול. וכן דרשו חז"ל על הפסוק וירץ עשו לקראתו ויחבקהו...וישקהו ויבכו" (לג,ד) שלא נשקו בכל ליבו אלא שרצה לנושכו ונעשה נס ליעקב אבינו ונעשה צוארו כשיש ובכך ניצל יעקב .לאחר שראה עשו שלא הצליח במזימתו בחר בדרך השלום ואף הציע ליעקב "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" ( לג, יב). אומר יעקב לעשו "יעבר נא אדוני לפני עבדו" אל תאריך את דרכך בשבילי אני אתנהלה לאיטי לפי כח הילדים והצאן שהרי אתה יודע שאינני יכול למהר אותם יותר מכפי כחם שמא ימותו מעומס הדרך. "עד אשר אבא אל אדוני שעירה".ואימתי ילך יעקב לשעיר בימות המשיח שנאמר "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (עובדיה א).
דרשו חז"ל: בידוע הלכה שעשו שונא ליעקב. שנאת עשו ליעקב הינה שנאה תהומית ולא ניתן לתקנה, כל ויתור מצד יעקב רק יגביר את רצונו של עשו לקבל עוד ועוד ואחר שיקבל הכל ירצה להרוג את יעקב. אנו מוצאים זאת כאשר שלח יעקב מנחה לעשו אחיו , עשו לא התרצה אלא "וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עימו. לא יתכן חיבור בין עשו ליעקב טוב ורע לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לצערנו אנו מוצאים בדורנו אשר ישנם אנשים שחושבים שניתן לעשות שלום עם שכננו , מתוך ויתורים על אדמות מארצנו הקדושה נחלת אבותינו .שנאמר "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" . המציאות מוכיחה שכל ויתור מצד ממשלת ישראל לא די שלא מביא שלום אלא ששכנינו מפרשים זאת כחולשה והדבר גורם להם להמשיך לפגוע בנו על מנת לנשל אותנו מעל אדמתנו.
בלעם הרשע: אמר בברכו את עם ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" כל כוחו וסגולתו של ישראל מתגלה רק כאשר לבדד ישכון , אבל אם ישראל רוצה להיות "ככל הגויים בית ישראל" הרי שאנו מאבדים זכות קיומינו על אדמתנו. לו נשכיל להתאחד כולנו מכל החוגים והזרמים . אזי נזכה לגרש את החושך , כאמרה הידועה "מעט אור דוחה הרבה מן החושך" ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
מפגש האחים
פרשתינו פרשת וישלח פותחת בהכנות הרבות שעושה יעקב לקראת המפגש עם אחיו.הפרשה הקודמת פרשת ויצא מסתיימת בכך שיעקב ראה מלאכי א-לוהים,"ויפגעו בו מלאכי א-לוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה א-לוהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחניים" .בבראשית רבה(עד-עה) אומר על זה שבאו מלאכים ללוות את יעקב בכניסתו לארץ.כמה מלאכים באו ללוותו: שישים ריבוא, רבנן אומרים מאה ועשרים ריבוא,ובהמשך מוסיף המדרש ואומר ארבעת אלפים ריבוא.מיד אחרי שיעקב מקבל מלאכים אלו לשמירה,הוא מכין עצמו למפגש עם אחיו .למפגש זה הוא מכין מנחה גדולה ,מתחנף לעשו אחיו כעבד לפני אדונו,משתחוים הוא וכל משפחתו לעשו.בונה שתי מחנות "אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה".מה הוא חששו הגדול שמביאו לקראת התבטלות כזו גדולה?
"וישלח יעקב מלאכים לפניו... כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה".פרש רש"י-"לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכת אבי שברכני הוה גביר לאחיך לא נתקיימה בי. דבר אחר עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". בפרושו הראשון של רש"י אנו רואים את יעקב מתבטל כלפי עשו , התבטלות מוחלטת עד כדי הדגשה שהברכות שברכו אביו יצחק לא הועילו.אלא להפך עשו הוא הגביר, ואילו יעקב הוא גר המתבטל כלפי אחיו כעבד מול אדונו.דברי יעקב סותרים את דברי אביו שאמר לעשו "הן גביר שמתיו לך". האם הענוה שמפגין יעקב מצדיקה התבטלות כזו כלפי עשו עד שהתבטלות זו באה אפילו כנגד ברכת אביו הצדיק יצחק.גם אם נניח שהתבטלות יעקב היא זכותו ומראה על ענוה האם ענוותו זו יכולה לבא על חשבון זלזול ביצחק אביו?
פרושו השני של רש"י שבו יעקב דוקא מתריס כלפי עשו ואומר לו שהוא גר עם לבן הרשע שנים רבות , ולא הושפע ממעשיו הרעים כלל. יתר על כן אף שמר תרי"ג מצוות למרות שעבד עמו ואף לקח את בנותיו לא לנשים.באמירה זו כלפי עשו ישנה מעין התגרות ואמירה שעשו למרות שגר עם אביו הצדיק יצחק, לא הושפע ממעשיו הטובים והמשיך ברשעתו.באמירה זו יעקב מתנצח עם עשו ועומד גאה על כך, שהוא הצדיק ולו- יעקב מגיעות הברכות ואיננו מתחרט על כך שלקח את ברכות עשו. רש"י בשני הפרושים מראה לנו לכאורה פרושים סותרים לפרושו הראשון של רש"י התבטלות מוחלטת אפילו של אביו יצחק מחד גיסא.ומאידך גיסא דברי התנשאות של יעקב מול עשו שהוא הצדיק והברכות מגיעות לו בצדק?
כדי שנבין במקצת מורכבות זו נראה את דברי המדרש הנראה במבט ראשון כמעביר בקורת על יעקב , אך לענ"ד הוא קצה חוט להתרת הסבך.במדרש תנחומא ישן(וישלח ב) אשרי ילוד אשה שכך שמע מבוראו,ראה כל מה שתבע מבוראו הבטיחו.ועל כל ההבטחות הללו הוא משלח ואומר "כה תאמרון לאדוני".הרי יפה נאמר במשלי(כו,יז)"מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו". פסוק זה נאמר על יעקב שהלך לקראת עשו, למרות שיכל ללכת לדרכו בלי לפגוש את עשו בדרך ,אך הוא העדיף דוקא ללכת לקראת עשו ולעורר את שנאתו. המשל הוא שעשו בבחינת כלב, בא יעקב ותפס באוזנו של הכלב.אחר כך אין להתפלא אם כלב זה ישך,למרות שלא חשב לעשות זאת מלכתחילה.מדרש לקח טוב משבח את יעקב כמה צדיקים יראים מהחטא,שהיה יעקב ירא למרות הבטחות ה'.מפני שלא ראה את אביו עשרים ושתיים שנה , ולא שימש אותו.ואילו עשו שימשו לכל אורך התקופה הזו.זהו שאמר קהלת(ב,יד)"החכם עיניו בראשו".
לחדד את העניין נביא את הסבר דברי הזוהר(ח"א קסו):מדוע היה לו ליעקב לעורר את עשו היה טוב לו היה שותק? אלא אמר יעקב יודע אני שעשו חושש לכבוד אבא ולעולם לא ירגיזו. לכן שיצחק אבי חי אינני חושש מפניו ,ודוקא עתה שאבי חי זוהי ההזדמנות להתפייס איתו.
אם כן עתה מובן מדוע כל כך השתדל לקראת הפגישה או מפני שחשש שיהרגהו ,למרות המלאכים ששמרו עליו שמא גרם החטא.לכן הוסיף ואמר ותרי"ג מצוות שמרתי על מנת שעשו לא יסמוך על מצוה אחת מצות כיבוד אב ואם כנגד כל תרי"ג המצוות.גם רצה שוב פעם לשחד את עשו במנחה תמורת הסכמתו לבכורה,ואת זה רמז לו ותרי"ג מצוות שמרתי –רומז לו שלכן מגיעה לו הבכורה. ולא עוד אלא שעשו לא חיפש כרגע ללחום בו,בזמן שאביו חי כפי שאמר" יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". אלא שרצה למהר ולהספיק לפייסו כל עוד אביו חי.וגם על מנת לפייס את אביו שלא שימשו בכך שהוא הולך ומשלים עם עשו אחיו .בכך שיעקב מוחל על כבודו לגבי עשו כך אביו ימחל לו על השנים שלא שמשו.לכן ברור שלצורך מטרה זו גם יצחק יסכים, שיעקב יאמר שברכתו לא הועילה .מפני שגדול השלום ,שאפילו הקב"ה מוחה את שמו על המים.
פרשת וישב
מה בין נס לטבע
נס חנוכה מורכב מכל הסממנים של נס וטבע. בעל קדושת לוי מביא שיש שני סוגי נסים הנעשים בבריאה ישנם נסים הנעשים באמצעות פעולותיו של האדם והם מוגדרים בשם :"נסים שבכל יום עמנו" כלומר "עמנו"- בהשתתפותנו הם מתהווים ונוצרים, ויש נסים המוגדרים כ"נפלאותיך שבכל ערב ובוקר.." נסים שמובלטת בהם רק יד ה' ללא עזרת אדם. הנסים שקרו בחנוכה הם הנסים מהסוג הראשון ועל כן יש האומרים אחר ההדלקה "ויהי נועם ה' אלוהינו ..ומעשה ידינו כוננה עלינו" כלומר הקב"ה יבסס ויתן קיום לנסים שנעשו באמצעות "מעשה ידינו". היוונים נמסרו "רבים ביד מעטים" המעט היו "יש" שעליו תחול הברכה. אפילו נס השמן שכולו נס עילאי ושמימי חייב היה לחול על ה"יש" המעט והיה בו להדליק נר אחד.
מובא בשם הבעל שם טוב זי"ע כי ישנם שני סוגי בני אדם שלכל אחד מהם דרך מיוחדת באמונה ובבטחון. בני אדם הרגילים בדרכי טבע חייבים להשתדל להצלתם אם הם במיצר בדרכי טבע כמאמרם של חז"ל :"הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם" אנשים אלו אם עושים כרבי שמעון בר יוחאי יוצאים מסדרם הקבוע טרם שנכנסו לסדר אחר והם
מבטלים את דרכי ההנהגה הנוהגת בהם. אולם רבי שמעון היה הצדיק שעליו נאמר צדיק באמונתו יחיה הוא היה מהמעטים שלא ידעו את דרכי הטבע ולא חיו אף פעם לפי הנהגה טבעית. וכך גם יוסף הצדיק, יחידי סגולה אלה אם הם יוצאים ממסגרת ההנהגה הקבועה שלהם הם אינם משתלבים בדרכי הטבע ההשתדלות בדרכי הטבע מזיקה להם במקום לעזור. רבי ברוך אפשטיין מפרש את הפסוק:אשרי הגבר אשר יבטח בה' " ישנו גבר שבשבילו מספיק כי הוא בוטח באלוקים אך יחד עם זאת הוא עושה גם פעולה טיבעית. אולם יש גם בעלי דרגה גבוהה מזו והם "והיה ה' מבטחו" ה' הוא לא רק יסוד הצלחתו הוא גם מגשים הצלתו. הוא לא רק שם בה' מבטחו אלא ה' הוא מבטחו היחיד וזוהי המדרגה שנדרשה מיוסף הצדיק בהתאם למעלתו.
ענשם של החשמונאים לאחר הניצחון וביסוס ממלכת בית חשמונאי ששמו מבטחם סמכו על מלכות רומא, כמו שמפרש הרמב"ן בהתחלת פרשת וישלח כי "תחילת נפילתם בידי אדום היתה על שמלכי החשמונאים באו בברית עם אדום" בפסוק שלפניו מסביר הרמב"ן כי על האדם לשאוף ולפעול בדרכי הטבע בכל הדרכים העומדים לרשותו אבל יחד עם זאת הוא חייב לשים בטחונו בהקב"ה ולא לסמוך על עזרת האדם בלבד.
הנסים בחנוכה היו עטופים במעטה של טבע, וגילוייהם היו גילויים טבעיים למעט נס השמן . הגילויים האחרים היו בדרך של מלחמות וגבורות כמו שמפרש רבי שלום הכהן "ולעמך ישראל עשית שם גדול וקדוש כהיום הזה" כלומר הנסים היו כמו הנס המתגלה בפעולת ההתחדשות של מעשי בראשית בכל יום ויום שגם הוא גלום בלבוש של טבע. שתי הנהגות מתגלמות בבריאה אומר האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל הנהגה טבעית הכרוכה אף היא בקיום המצוות, כמו שנאמר: "ונתתי גשמיכם בעתם" והנהגה על טיבעית שלמעלה מן המציאות, הבאה בכח של מסירות נפש, והיא ההנהגה של "המהדרין מן המהדרין". בחנוכה יכול כל אחד ואחד למשוך להשפעה כדרכו וכהנהגתו בדיוק כמו יוסף הצדיק השתדלות טבעית הביאה בעקבותיה מדה כנגד מדה הצלה טבעית. ואלו אמונה על טבעית מביאה לגאולה על טבעית. מי שעינו פקוחה רואה ומבחין בתוך תוכם של גילויי טבע את יד ה' הנטויה והמחדשת בכל יום את מעשי בראשית. יד ה' פועלת בהיסטוריה כמו מעשי בראשית. זהו שאנו אומרים בתפילת החנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה כהיום הזה" תשועה לעם גם כשהיא גלומה בלבוש טבעי של מלחמות ואת זה השכיל להבין ולעשות יהודה המכבי הוא הבין שיש צורך לבא ולהלחם וכך הוא אומר לעם :היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים ואם יש מעצר לו להושיע ברב או במעט? הן לה' התשועה ורב חיל לא ימלט לכן לא תראון ולא תערצון מפניהם כי השמד ישמידם ה' לעינינו" תשובת יהודה לעם היא פשוטה אני מאמין בה' מן ההיסטוריה נלמד שמעטים עמדו מול רבים ונצחום . זו לא פעם ראשונה שעם ישראל נמצא בצרה וממנה ינצל. יהודה המכבי לא מסתפק באמירה "ה' יעזור" אלא מארגן צבא כדי להחיל את האמונה בפועל ולא רק כאמירה סתמית שאין קושי לאומרה, יהודה יודע כשמגיעה השעה שיש להלחם, נלחמים- וה' יעזור.
עונשין שלא מן הדין
"ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" רש"י על אתר מפרש משום שבתו של שם הייתה שהוא כהן לכן דנוה בשריפה (בראשית רבה פפ"ה). פירוש זה בא להסביר מדוע הוצאתה להורג הייתה בשריפה. משום שמבואר בגמ' סנהדרין נו עמוד א "כל מיתה האמורה בבן נח אינה אלא בסייף". מדוע אם כן דנה בשריפה? משום שבת כהן דינה בשריפה כמבואר בתורה "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף".
כתב "החיזקוני" דנוה כאן בשריפה לא מפני שהדין כך , הרי לא הייתה נשואה ולא ארוסה אלא זקוקה ליבם . אפילו משנתנה תורה איסורה בלאו בלבד ולא במיתה, אלא שעשו גדר בעריות. מיתות בני נח בסייף אך היות והייתה בת כהן עשו בה מעלה יתירה ודנוה בשריפה.
ישנם תמיהות רבות נוספות במקרה זה.
-
בית דין לדיני נפשות צריך לדון במעמד עשרים ושלושה דיינים מינימום הנקרא "סנהדרי קטנה", אפילו להרוג בהמה צריך סנהדרין זה ולא ניתן להשתמש בפחות כמבואר במשנה הראשונה במסכת סנהדרין?
-
הנידון חייב להיות נוכח במעמד המשפט ע"מ שיתאר את התאור העובדתי של המעשה ואף ימצא לעצמו טצדקי?
-
בית דין שפתחו לחובה הנידון יוצא זכאי בדין ,וצריכים הדיינים להקדים לומר לו אל תירא מדבריהם אם לא עשית דבר זה (רמב"ם סנהדרין י,ז) ?
-
אין בית דין עונשים באומד הדעת , אלא על פי עדים ובראיה ברורה(רמב"ם סנהדרין כ:א)?
על פי התאור המובא במקרא (בראשית לח :כד) "ויגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" לא נראה שהמשפט עמד בקריטריונים אלו, ולא עוד שעל פי המדרשים קשה עוד יותר . "ויגד"-חסר ו' שנאמר לו דרך רכילות "לאמור"-מגיד אחר מגיד (שכל טוב). מי הגיד לו אמרו חלם יהודה באותו הלילה שבא מלאך והניח לפניו זית קרוב לו , ואחריה תמרה ,ואחריה כליה והיה מתבונן כל אותו הלילה מה הוא זה אמר: זיתה-זינתה, תמרה-תמר ,כליה-כלתך, מיד אמר הוציאוה ותשרף (מדרש).במדרש החפץ -מופיע שהיא בעצמה שלחה לו זית , תמרה,מן הכרם והוא הבין לבד.
ניתן לקבל הסבר על פי מדרש תנחומא ישן (וישב יז) "הוציאוה ותשרף"- היו יושבים בדין יצחק יעקב ויהודה אמרו הוציאוה ותשרף, אמר רבי יוחנן דיני ממונות מתחילים מן הגדול ודיני נפשות מתחילים בקטן וגומרים בגדול ולמה אומר בקטן, שכן תולה את הקלקלה בקטן.
לפי תנחומא משמע שהיה מעמד בית דין ואולי אף היו בו עשרים ושלושה. וכן התנהלו בו שאר סדרי הדין, תמר הייתה נוכחת בדיון רק לא טענה קודם את טיעוניה. וכן "ויגד" באו עדים והעידו נגדה . ואולי פתחו לזכותה בדין .וזה שנזכר הפסק דין בשם יהודה היה בבחינת תולים את הקלקלה בקטן. כל זה ע"מ להבין כיצד ישבו אף האבות בדין זה בהנחה שהתנהל לפי דין תורה. הסבר זה דחוק במקצת ,אך פותח לנו חזית חדשה כיצד ישבו האבות ויהודה בדין ביחד הרי קרובים פסולים לעדות (כמבואר ברמב"ם עדות פרק יג) ,וק"ו לדון (רמב"ם עדות טז:ו) ?
הרמב"ן מתרץ שיהודה היה המושל בארץ ולכן דנה כדין המבזה או המורד במלכות שהמלך הורגו שלא עפ"י סדרי הדין אלא על פי גזירת המלך .וכן מוסיף שעל פי דיני גויים בספרד אשה הנואפת תחת בעלה , בעלה דן אותה כרצונו.
בדעת זקנים מבואר על פי סנהדרין מו עמוד א,"בי"ד מכין ועונשין שלא מן הדין"-כדי לעשות סייג לתורה אם רואים שהדור פרוץ בעבירות. היות והדור אז היה פרוץ לכן נאלצו לעשות סייג ולהרוג שלא לפי עדים ודיינים כשרים ואף להעניש יותר מחומרת העבירות.
ונראה שניתן אולי לבאר "שבי"ד מכין ועונשים שלא מן הדין"(כפי שנפסק בשו"ע חו"מ ובאחרונים שם), לאו דוקא הדור פרוץ בעריות ,אלא מספיק ויש חשש שדבר זה יתפשט אף שכרגע אינו קיים עונשין שלא מן התורה.הקפדתם של בני יעקב בנושאי הצניעות חייבה אותם לענוש שלא מן הדין ,על מנת שהגויים לא יטמאו,ויפרצו את מסגרת הקדושה והטהרה. לכן בני יעקב ענשו שלא מן הדין והרגו את כל יושבי שכם ,אפילו שלא חטאו כלל בדינה.יהודה המשיך בדרך זו והחמיר ביבמת בנו הקשורה למשפחתו. לכן מובנת הגישה התקיפה וחסרת הפשרות על מנת לשמור את דרך ישראל סבא.
לנגדי תמיד
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" "וישב יעקב"- כתוב בפרקי דר"א "בטח ושאנן בארץ מגורי אביו". אמרו חכמים "לא נהנה יעקב אבינו ממושב עד שגר במגורי אבותיו". פתיחה זו לפרשתנו משרה אוירה של אופטימיות ושל רוגע אך בקוראנו בהמשך את הפסוקים המגמה לכאורה נהפכת והנה אנו מתוודעים לסיפור יוסף ואחיו וכמה מתאימים דברי חז"ל באומרם "בקש לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף".
מתבוננים אנו בדרכו של יוסף הצדיק, בתלאות שעבר מעת שאחיו מכרוהו עד הגיעו למצרים לידי פוטיפר סריס פרעה . וכן בהמשך דרכו כשעלה במעלות הגדולה שלב אחר שלב, כאשר מינה אותו פוטיפר להיות ממונה על ביתו בחמלת ה' עליו .
שלב מכירתו של יוסף לא ברור וצריך להסבירו בפרשה מסופר כיצד האחים פוגשים באחיהם יוסף וההחלטה לזרוק אותו לבור לאחר פעולה זו פורשים להם האחים ואוכלים אל לחמם ואז :"וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד ..." יהודה בראותו את הישמעאלים מציע למכור להם את יוסף, והכתוב מסיים את ההצעה במילים "וישמעו אחיו" לפי רש"י פירושה של שמיעה זו היא קבלת ההצעה ע"י האחים. אולם תוך כדי דיבור התורה כותבת: "ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף
אנו מוצאים שהנער אינו פוצה את פיו. והנה כאשר אשת פוטיפר נתנה עיניה ביוסף ומשדלת אותו לדבר עבירה ואף מציקה לו על כך, כפי שהתורה מעידה " ויהי כדברה אל יוסף יום יום ....... לשכב אצלה להיות עמה" (לט, י ). פתח פיו ואמר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים". מתחילת פתיחת פיו עוד בהיותו עבד, ועד הגיעו לגדולה משנה למלך אשר על פיו ישק כל דבר. רואים אנו שכל דבריו מלאים בהזכרת שם ה' יתברך. כן כאשר פתר את חלומות שר המשקים והאופים. "ויאמר אליהם יוסף הלוא לאלוקים פתרונים וכו' "( מ, ח) . והן ברגע הגדול כשעמד לפני פרעה , בו בזמן שגורל חייו נתון בכף המאזנים , שהרי אם יצליח לפתור את חלום פרעה הרי ודאי יוציאו אותו מבית האסורים . ואם לאו הרי שיושלך חזרה לאותו מקום אפל. אותו רגע קריטי, אין יוסף משתבח בעצמו כפותר חלומות, ולא מנסה למצוא חן בעיני פרעה. אלא אומר "בלעדי האלוקים יענה את שלום פרעה ". הרי משפט זה לכאורה ממעט בערכו, אך זהו דגלו בכל דרכיו ובכל מעשיו תמיד שם ה' בפיו.
יוסף הצדיק מלמדינו כלל חשוב ביותר, כי רק כאשר נרים את הדגל ונקרא בשם ה' אזי יש לנו סיכוי להתקיים בין האומות ( כבשה בין שבעים זאבים). אף שהיה יוסף במעמד שפל ובזוי שהרי היה עבד לא חשש לקרוא בשם ה' . וזכה להגדיל שמו יתברך בעולם ואף הביא את פרעה הרשע , שהפרשנים אומרים ששם עצמו לאלוהים . להודות בקיום הבורא כפי שמובא בהמשך הפרשה , כאשר רצה פרעה למנות את יוסף למשנה למלך באו עבדיו והתנגדו , בטענה שהרי בחוקי מצרים כתוב שאין עבד יכול לעלות לגדולה וודאי כאשר מדובר בעברי, עונה להם פרעה " ראיתם איש אשר רוח אלוקים בו" האם ישנו אדם בדרגה גבוהה משל יוסף, ועל כן הוא ראוי לגדולה.
מאידך אומרים חז"ל: כאשר היה יוסף בבית האסורים ופתר את חלומותיהם של שר המשקים והאופים . ביקש יוסף משר המשקים "כי אם זכרתני והזכרתני לפני פרעה"
יוסף מספר לשר המשקים את עברו ואת אי הצדק שנעשה לו עד הגיעו לבית האסורים. ומבקש משר המשקים להליץ עליו יושר לפני פרעה, כדי שיוציאו מבית האסורים. ומה היה בסופו כיון ששם מבטחו בבשר ודם " לא די שלא זכר שר המשקים את יוסף אלא שגם וישכחהו" שנשאר עוד שנתיים ימים בבית האסורים.
כן מוצאים אנו במתתיהו ובניו, כאשר עמדה מלכות יון הרשעה על ישראל וגזרה שמד על רוח ישראל. שהרי היונים רצו שעם ישראל יטמע בין הגויים ובכך ימחק מן ההסטוריה. עמד מתתיהו הכהן וצעק " מי לה' אלי " ובזכות אותם מעטים שנזעקו לכבוד ה' . זכו לישועת ה' . " רבים ביד מעטים , טמאים ביד טהורים, זדים ביד עוסקי תורתיך וכו' "
רואים אנו רק כאשר באים אנו בשם ה' אזי אנו מצליחים בין האומות. אנו מוצאים זאת בברכות שבירך יצחק אבינו את יעקב. כאשר בא עשו ובכה על הברכות אמר לו יצחק הן גביר שמתיו לך וכו' , אבל דע לך "והיה כאשר תריד" כאשר יעקב אינו לומד תורה ומקיימה ופרקת עולו מעל צווארך.כאשר רוצים להיות "ככל הגויים בית ישראל" אזי מתחילות הצרות לבוא, ראיות רבות לכך נמצאות בספר התנ"ך, ואין כאן מקום להאריך.
לו נשכיל אנו ומנהיגנו לקרוא בשם ה' אלהי ישראל בעוז ובגאוה אזי לא ירחק היום ויקוים בנו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".וישראל ישכון לבטח אמן.
ה' נסי
מתבוננים אנו בדרכו של יוסף הצדיק, בתלאות שעבר מעת שאחיו מכרוהו עד הגיעו למצרים לידי פוטיפר סריס פרעה . וכן בהמשך דרכו כשעלה במעלות הגדולה שלב אחר שלב, כאשר מינה אותו פוטיפר להיות ממונה על ביתו בחמלת ה' עליו . אנו מוצאים שהנער אינו פוצה את פיו. והנה כאשר אשת פוטיפר נתנה עיניה ביוסף ומשדלת אותו לדבר עבירה ואף מציקה לו על כך, כפי שהתורה מעידה " ויהי כדברה אל יוסף יום יום ....... לשכב אצלה להיות עמה" (לט, י ). פתח פיו ואמר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים". מתחילת פתיחת פיו עוד בהיותו עבד, ועד הגיעו לגדולה משנה למלך אשר על פיו ישק כל דבר. רואים אנו שכל דבריו מלאים בהזכרת שם ה' יתברך. כן כאשר פתר את חלומות שר המשקים והאופים. "ויאמר אליהם יוסף הלוא לאלוקים פתרונים וכו' "( מ, ח) . והן ברגע הגדול כשעמד לפני פרעה , בו בזמן שגורל חייו נתון בכף המאזנים , שהרי אם יצליח לפתור את חלום פרעה הרי ודאי יוציאו אותו מבית האסורים . ואם לאו הרי שיושלך חזרה לאותו מקום אפל. אותו רגע קריטי, אין יוסף משתבח בעצמו כפותר חלומות, ולא מנסה למצוא חן בעיני פרעה. אלא אומר "בלעדי האלוקים יענה את שלום פרעה ". הרי משפט זה לכאורה ממעט בערכו, אך זהו דגלו בכל דרכיו ובכל מעשיו תמיד שם ה' בפיו.
יוסף הצדיק מלמדנו כלל חשוב ביותר, כי רק כאשר נרים את הדגל ונקרא בשם ה' אזי יש לנו סיכוי להתקיים בין האומות ( כבשה בין שבעים זאבים). אף שהיה יוסף במעמד שפל ובזוי שהרי היה עבד לא חשש לקרוא בשם ה' . וזכה להגדיל שמו יתברך בעולם ואף הביא את פרעה הרשע , שהפרשנים אומרים ששם עצמו לאלוהים . להודות בקיום הבורא כפי שמובא בהמשך הפרשה , כאשר רצה פרעה למנות את יוסף למשנה למלך באו עבדיו והתנגדו , בטענה שהרי בחוקי מצרים כתוב שאין עבד יכול לעלות לגדולה וודאי כאשר מדובר בעברי, עונה להם פרעה " ראיתם איש אשר רוח אלוקים בו" האם ישנו אדם בדרגה גבוהה משל יוסף, ועל כן הוא ראוי לגדולה.
מאידך אומרים חז"ל: כאשר היה יוסף בבית האסורים ופתר את חלומותיהם של שר המשקים והאופים . ביקש יוסף משר המשקים "כי אם זכרתני והזכרתני לפני פרעה" יוסף מספר לשר המשקים את עברו ואת אי הצדק שנעשה לו עד הגיעו לבית האסורים. ומבקש משר המשקים להליץ עליו יושר לפני פרעה, כדי שיוציאו מבית האסורים. ומה היה בסופו כיון ששם מבטחו בבשר ודם " לא די שלא זכר שר המשקים את יוסף אלא שגם וישכחהו" שנשאר עוד שנתיים ימים בבית האסורים.
כן מוצאים אנו במתתיהו ובניו, כאשר עמדה מלכות יון הרשעה על ישראל וגזרה שמד על רוח ישראל. שהרי היונים רצו שעם ישראל יטמע בין הגויים ובכך ימחק מן ההסטוריה. עמד מתתיהו הכהן וצעק " מי לה' אלי " ובזכות אותם מעטים שנזעקו לכבוד ה' . זכו לישועת ה' . " רבים ביד מעטים , טמאים ביד טהורים, זדים ביד עוסקי תורתך וכו' " רואים אנו רק כאשר באים אנו בשם ה' אזי אנו מצליחים בין האומות. אנו מוצאים זאת בברכות שבירך יצחק אבינו את יעקב. כאשר בא עשו ובכה על הברכות אמר לו יצחק הן גביר שמתיו לך וכו' , אבל דע לך "והיה כאשר תריד" כאשר יעקב אינו לומד תורה ומקיימה ופרקת עולו מעל צווארך.כאשר רוצים להיות "ככל הגויים בית ישראל" אזי מתחילות הצרות לבוא, ראיות רבות לכך נמצאות בספר התנ"ך, ואין כאן מקום להאריך.
לו נשכיל אנו ומנהיגנו לקרוא בשם ה' אלהי ישראל בעוז ובגאוה אזי לא ירחק היום ויקוים בנו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".וישראל ישכון לבטח אמן.
מה בין נס לטבע
נס חנוכה מורכב מכל הסממנים של נס וטבע. בעל קדושת לוי מביא שיש שני סוגי נסים הנעשים בבריאה ישנם נסים הנעשים באמצעות פעולותיו של האדם והם מוגדרים בשם :"נסים שבכל יום עמנו" כלומר "עמנו"- בהשתתפותנו הם מתהווים ונוצרים, ויש נסים המוגדרים כ"נפלאותיך שבכל ערב ובוקר.." נסים שמובלטת בהם רק יד ה' ללא עזרת אדם. הנסים שקרו בחנוכה הם הנסים מהסוג הראשון ועל כן יש האומרים אחר ההדלקה "ויהי נועם ה' אלוהינו ..ומעשה ידינו כוננה עלינו" כלומר הקב"ה יבסס ויתן קיום לנסים שנעשו באמצעות "מעשה ידינו". היוונים נמסרו "רבים ביד מעטים" המעט היו "יש" שעליו תחול הברכה. אפילו נס השמן שכולו נס עילאי ושמימי חייב היה לחול על ה"יש" המעט והיה בו להדליק נר אחד.
מובא בשם הבעל שם טוב זי"ע כי ישנם שני סוגי בני אדם שלכל אחד מהם דרך מיוחדת באמונה ובבטחון. בני אדם הרגילים בדרכי טבע חייבים להשתדל להצלתם אם הם במיצר בדרכי טבע כמאמרם של חז"ל :"הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם" אנשים אלו אם עושים כרבי שמעון בר יוחאי יוצאים מסדרם הקבוע טרם שנכנסו לסדר אחר והם
מבטלים את דרכי ההנהגה הנוהגת בהם. אולם רבי שמעון היה הצדיק שעליו נאמר צדיק באמונתו יחיה הוא היה מהמעטים שלא ידעו את דרכי הטבע ולא חיו אף פעם לפי הנהגה טבעית. וכך גם יוסף הצדיק, יחידי סגולה אלה אם הם יוצאים ממסגרת ההנהגה הקבועה שלהם הם אינם משתלבים בדרכי הטבע ההשתדלות בדרכי הטבע מזיקה להם במקום לעזור. רבי ברוך אפשטיין מפרש את הפסוק:אשרי הגבר אשר יבטח בה' " ישנו גבר שבשבילו מספיק כי הוא בוטח באלוקים אך יחד עם זאת הוא עושה גם פעולה טיבעית. אולם יש גם בעלי דרגה גבוהה מזו והם "והיה ה' מבטחו" ה' הוא לא רק יסוד הצלחתו הוא גם מגשים הצלתו. הוא לא רק שם בה' מבטחו אלא ה' הוא מבטחו היחיד וזוהי המדרגה שנדרשה מיוסף הצדיק בהתאם למעלתו.
ענשם של החשמונאים לאחר הניצחון וביסוס ממלכת בית חשמונאי ששמו מבטחם סמכו על מלכות רומא, כמו שמפרש הרמב"ן בהתחלת פרשת וישלח כי "תחילת נפילתם בידי אדום היתה על שמלכי החשמונאים באו בברית עם אדום" בפסוק שלפניו מסביר הרמב"ן כי על האדם לשאוף ולפעול בדרכי הטבע בכל הדרכים העומדים לרשותו אבל יחד עם זאת הוא חייב לשים בטחונו בהקב"ה ולא לסמוך על עזרת האדם בלבד.
הנסים בחנוכה היו עטופים במעטה של טבע, וגילוייהם היו גילויים טבעיים למעט נס השמן . הגילויים האחרים היו בדרך של מלחמות וגבורות כמו שמפרש רבי שלום הכהן "ולעמך ישראל עשית שם גדול וקדוש כהיום הזה" כלומר הנסים היו כמו הנס המתגלה בפעולת ההתחדשות של מעשי בראשית בכל יום ויום שגם הוא גלום בלבוש של טבע. שתי הנהגות מתגלמות בבריאה אומר האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל הנהגה טבעית הכרוכה אף היא בקיום המצוות, כמו שנאמר: "ונתתי גשמיכם בעתם" והנהגה על טיבעית שלמעלה מן המציאות, הבאה בכח של מסירות נפש, והיא ההנהגה של "המהדרין מן המהדרין". בחנוכה יכול כל אחד ואחד למשוך להשפעה כדרכו וכהנהגתו בדיוק כמו יוסף הצדיק השתדלות טבעית הביאה בעקבותיה מדה כנגד מדה הצלה טבעית. ואלו אמונה על טבעית מביאה לגאולה על טבעית. מי שעינו פקוחה רואה ומבחין בתוך תוכם של גילויי טבע את יד ה' הנטויה והמחדשת בכל יום את מעשי בראשית. יד ה' פועלת בהיסטוריה כמו מעשי בראשית. זהו שאנו אומרים בתפילת החנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה כהיום הזה" תשועה לעם גם כשהיא גלומה בלבוש טבעי של מלחמות ואת זה השכיל להבין ולעשות יהודה המכבי הוא הבין שיש צורך לבא ולהלחם וכך הוא אומר לעם :היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים ואם יש מעצר לו להושיע ברב או במעט? הן לה' התשועה ורב חיל לא ימלט לכן לא תראון ולא תערצון מפניהם כי השמד ישמידם ה' לעינינו" תשובת יהודה לעם היא פשוטה אני מאמין בה' מן ההיסטוריה נלמד שמעטים עמדו מול רבים ונצחום . זו לא פעם ראשונה שעם ישראל נמצא בצרה וממנה ינצל. יהודה המכבי לא מסתפק באמירה "ה' יעזור" אלא מארגן צבא כדי להחיל את האמונה בפועל ולא רק כאמירה סתמית שאין קושי לאומרה, יהודה יודע כשמגיעה השעה שיש להלחם, נלחמים- וה' יעזור.
לנגדי תמיד
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" "וישב יעקב"- כתוב בפרקי דר"א "בטח ושאנן בארץ מגורי אביו". אמרו חכמים "לא נהנה יעקב אבינו ממושב עד שגר במגורי אבותיו". פתיחה זו לפרשתנו משרה אוירה של אופטימיות ושל רוגע אך בקוראנו בהמשך את הפסוקים המגמה לכאורה נהפכת והנה אנו מתוודעים לסיפור יוסף ואחיו וכמה מתאימים דברי חז"ל באומרם "בקש לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף".
מתבוננים אנו בדרכו של יוסף הצדיק, בתלאות שעבר מעת שאחיו מכרוהו עד הגיעו למצרים לידי פוטיפר סריס פרעה . וכן בהמשך דרכו כשעלה במעלות הגדולה שלב אחר שלב, כאשר מינה אותו פוטיפר להיות ממונה על ביתו בחמלת ה' עליו .
שלב מכירתו של יוסף לא ברור וצריך להסבירו בפרשה מסופר כיצד האחים פוגשים באחיהם יוסף וההחלטה לזרוק אותו לבור לאחר פעולה זו פורשים להם האחים ואוכלים אל לחמם ואז :"וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד ..." יהודה בראותו את הישמעאלים מציע למכור להם את יוסף, והכתוב מסיים את ההצעה במילים "וישמעו אחיו" לפי רש"י פירושה של שמיעה זו היא קבלת ההצעה ע"י האחים. אולם תוך כדי דיבור התורה כותבת: "ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף
אנו מוצאים שהנער אינו פוצה את פיו. והנה כאשר אשת פוטיפר נתנה עיניה ביוסף ומשדלת אותו לדבר עבירה ואף מציקה לו על כך, כפי שהתורה מעידה " ויהי כדברה אל יוסף יום יום ....... לשכב אצלה להיות עמה" (לט, י ). פתח פיו ואמר "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים". מתחילת פתיחת פיו עוד בהיותו עבד, ועד הגיעו לגדולה משנה למלך אשר על פיו ישק כל דבר. רואים אנו שכל דבריו מלאים בהזכרת שם ה' יתברך. כן כאשר פתר את חלומות שר המשקים והאופים. "ויאמר אליהם יוסף הלוא לאלוקים פתרונים וכו' "( מ, ח) . והן ברגע הגדול כשעמד לפני פרעה , בו בזמן שגורל חייו נתון בכף המאזנים , שהרי אם יצליח לפתור את חלום פרעה הרי ודאי יוציאו אותו מבית האסורים . ואם לאו הרי שיושלך חזרה לאותו מקום אפל. אותו רגע קריטי, אין יוסף משתבח בעצמו כפותר חלומות, ולא מנסה למצוא חן בעיני פרעה. אלא אומר "בלעדי האלוקים יענה את שלום פרעה ". הרי משפט זה לכאורה ממעט בערכו, אך זהו דגלו בכל דרכיו ובכל מעשיו תמיד שם ה' בפיו.
יוסף הצדיק מלמדינו כלל חשוב ביותר, כי רק כאשר נרים את הדגל ונקרא בשם ה' אזי יש לנו סיכוי להתקיים בין האומות ( כבשה בין שבעים זאבים). אף שהיה יוסף במעמד שפל ובזוי שהרי היה עבד לא חשש לקרוא בשם ה' . וזכה להגדיל שמו יתברך בעולם ואף הביא את פרעה הרשע , שהפרשנים אומרים ששם עצמו לאלוהים . להודות בקיום הבורא כפי שמובא בהמשך הפרשה , כאשר רצה פרעה למנות את יוסף למשנה למלך באו עבדיו והתנגדו , בטענה שהרי בחוקי מצרים כתוב שאין עבד יכול לעלות לגדולה וודאי כאשר מדובר בעברי, עונה להם פרעה " ראיתם איש אשר רוח אלוקים בו" האם ישנו אדם בדרגה גבוהה משל יוסף, ועל כן הוא ראוי לגדולה.
מאידך אומרים חז"ל: כאשר היה יוסף בבית האסורים ופתר את חלומותיהם של שר המשקים והאופים . ביקש יוסף משר המשקים "כי אם זכרתני והזכרתני לפני פרעה"
יוסף מספר לשר המשקים את עברו ואת אי הצדק שנעשה לו עד הגיעו לבית האסורים. ומבקש משר המשקים להליץ עליו יושר לפני פרעה, כדי שיוציאו מבית האסורים. ומה היה בסופו כיון ששם מבטחו בבשר ודם " לא די שלא זכר שר המשקים את יוסף אלא שגם וישכחהו" שנשאר עוד שנתיים ימים בבית האסורים.
כן מוצאים אנו במתתיהו ובניו, כאשר עמדה מלכות יון הרשעה על ישראל וגזרה שמד על רוח ישראל. שהרי היונים רצו שעם ישראל יטמע בין הגויים ובכך ימחק מן ההסטוריה. עמד מתתיהו הכהן וצעק " מי לה' אלי " ובזכות אותם מעטים שנזעקו לכבוד ה' . זכו לישועת ה' . " רבים ביד מעטים , טמאים ביד טהורים, זדים ביד עוסקי תורתיך וכו' "
רואים אנו רק כאשר באים אנו בשם ה' אזי אנו מצליחים בין האומות. אנו מוצאים זאת בברכות שבירך יצחק אבינו את יעקב. כאשר בא עשו ובכה על הברכות אמר לו יצחק הן גביר שמתיו לך וכו' , אבל דע לך "והיה כאשר תריד" כאשר יעקב אינו לומד תורה ומקיימה ופרקת עולו מעל צווארך.כאשר רוצים להיות "ככל הגויים בית ישראל" אזי מתחילות הצרות לבוא, ראיות רבות לכך נמצאות בספר התנ"ך, ואין כאן מקום להאריך.
לו נשכיל אנו ומנהיגנו לקרוא בשם ה' אלהי ישראל בעוז ובגאוה אזי לא ירחק היום ויקוים בנו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".וישראל ישכון לבטח אמן.
פרשת מקץ
גלוי ונסתר בחנוכה
הגמרא בשבת באחד מהמקורות הבודדים שיש לנו על חנוכה אומרת: "מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון... כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה."
על איזה נס קבעוה? מקובל לחשוב וללמד שחנוכה נקבע על נס פך השמן. הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה מבאר את נס חנוכה בני ישראל היו נתונים במצב קשה ונשלטו ע"י היוונים בימי בית שני שגזרו עליהם גזרות קשות שמטרתן להעביר את ישראל מדתם ותורתם. לשם כך הם פשטו על ממונם ועל בנותיהם נכנסו להיכל וטימאו את הטהור. וכאן אומר הרמב"ם ראה ה' את צרתן של ישראל והושיעם והצילם על ידי שגברו בית חשמונאי על היוונים "רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים" בסוף דבריו מביא הרמב"ם את נס פך השמן "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בכ"ה בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש, אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו שמונה ימים..."
שואל המהר"ל היכן מצאנו שקובעים חג על זה שנתאפשר לנו לקיים מצווה (ההדלקה) הרי בדרך כלל קובעים על הצלה? ועוד אם נתבונן ב"על הנסים" שבתפילה נראה שלא מוזכר כלל עניין נס פך השמן . אומר המהר"ל "עיקר מה שקבעו חנוכה בשביל מה שניצחו את היוונים רק שלא היה נראה שהיה נצחון ע"י נס ה' יתברך שעשה זה, ולא מכוחם וגבורתם. ולפיכך נעשה הנס ע"י נרות המנורה, שידעו שהכל היה בנס המלחמה גם כן".
נראה א"כ מדברי המהר"ל שהנס העיקרי שעליו נקבע החג הוא על הניצחון במלחמה ועל גביו היה נס השמן.כדי להאדיר את הנס "הטבעי" היה צורך בנס ה"לא טבעי".מעין זה אנו מוצאים ממה שנאמר בתורה לאחר שירת הים: "ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה, וילנו העם על משה לאמר מה נשתה ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה, אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר במצרים לא אשים עליך..." מה היה אותו חוק ומשפט שנתן ה' לישראל? אמרו במדרש ש"שם", במרה, הורה ה' לישראל מספר מצוות חשובות: שבת, כבוד אב ואם, פרה אדומה ודינים. לא מובן מה מדוע התורה משתמשת בלשון של "שם" והרי נתנו עוד קודם לכן מצוות גם במצרים כגון קדוש- החודש, פסח מצרים ופסח דורות ועוד .
א"כ איך אפשר לומר שרק שם במרה נתן להם ה' לישראל חוקים ומשפטים? נראה שהתורה רצתה שנבחין שדווקא במרה הייתה התחלה אמיתית של ציווי ה' לישראל דווקא שם התרחש משהוא שממנו והלאה ניתן לומר שהתחילה נתינת התורה והמצוות. נראה לומר אומר הרב נבנצל שהנס שארע במרה הוא היפוך מוחלט של הטבע, שונה מכל הנסים שנעשו עד כה שהיו אומנם נגד הטבע אך לא נגד כלל ידוע בחוקי הטבע הנס במרה נוגד את חוקי הטבע דבר מר הופך להיות מתוק.
ולכן נבחר עיתוי זה להתחיל ולתת תורה לישראל כי ייחודו של נס זה הוא הכנה מעולה לנתינת התורה. חנוכה א"כ נקבע על שני סוגי ניסים נגלה-לא טבעי ונסתר-טבעי. נגלה-נס פך השמן ונסתר- הניצחון במלחמה. ואולי ניתן לומר כי שני סוגי ניסים אלו רומזים לנו על שני סוגי בני אדם שעליהם דיבר הבעש"ט: ישנם שני סוגי בני אדם שלכל אחד מהם דרך מיוחדת באמונה ובביטחון, יש הרגילים בדרכי הטבע וחייבים להשתדל להצלתם בדרכי הטבע, ויש הרואים את עצמם מעל לחוקי הטבע ולא חיו הנהגה טבעית, על זה נאמר: "הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם".
מקץ-חנוכה.
"...מקץ שנתיים ימים ויקטירו ויערכו את הנרות ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'...".לא, אין זה חו"ש שינוי שהוכנס לאחרונה לתורה בפרשתינו, אמנם אנו בפר' 'מקץ' ואף קיצו של חג קרב, אך זהו פס' מתוך ספר חשמונאים ב', אחד מן הס' החיצוניים שלא הוכנסו לתנ"ך,ובו תיאור אותנטי, של בן זמנם אשר שמו לא ידוע,של חנוכת המקדש מחדש, לאחר הדיפת האויב מהאזור. וכך הוא שם בפרק י',א-ז': "ורוח ה' צלחה על יהודה המכבי ועל אנשיו וילכדו את העיר ואת המקדש...ויהי אחרי טהרם את הבית ויעשו מזבח חדש..ויקריבו את קורבנם לה' מקץ שנתיים ימים ויקטירו ויערכו את הנרות ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'...".
כמו כן ישנו תאור דומה, נרחב יותר, בס' חשמונאים א',פרק ד',לה-נז:" ויהי בראותם את המקדש כי שמם ואת המזבח כי חולל והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב...ויבחר מן הכהנים...ויצוום לטהר את המקדש...ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון...ויחטאו את החצר...ויחדשו את כל כלי הקודש וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים וישימו את הקטורת על המזבח ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש ויתנו את לחם הפנים על השולחן ואת הפרוכת המסך על הארון ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו...ויעלו עולות על המזבח החדש...ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים...ויצווה יהודה..לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'".
קריאתו\ציוויו של יהודה ואחיו לכל ישראל, לחוג את חנוכת המזבח,המטוהר ומסודר מחדש, ביום כ"ה בכסליו, במשך שמונה ימים, מעוררת בנו שתי תגובות. א: הרי הדבר מזכיר לנו את חנוכת המשכן, אף הוא שמונה ימים(ראה סוף פ' צו ותחילת פ' שמיני),וכן את חנוכת ביהמ"ק,גם כן שמונה ימים(ראה דבה"ב,ז). ב: אם כן, מדוע אנו לא חוגגים כיום, את חג החנוכה, כזכר לחנוכת המזבח או חנוכת המקדש מחדש, כפי שאכן נראה מדברי יהודה?!
תגדל הקושיא והתמיה לנוכח הכתוב בס' חשמונאים ב',י',א-ט:"... ויעשו מזבח חדש...ויקטירו ויערכו את הנרות ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'...ויחוגו חג לה' שמונת ימים, כימי חג הסוכות(?!),ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות ויתעו בישימון כבהמות השדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה'... ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה". בעוד שעפ"י חשמ"א ,לעיל, הזכר הוא לחנוכת המזבח\מקדש, כאן עולה מוטיב חדש,לזכר חג הסוכות שנבצר מהם לחגוג לפני כחדשיים וחצי ומבוקשם, לחגגו ע"ג חג חנוכה, עד כדי כך,שהיה מכונה חג זה בשם:" חג סוכות של כסלו", א"כ, כעת מובנת שאלת הגמרא ב'שבת',כא: :"מאי חנוכה?",ומבאר לנו רש"י את השאלה: "על איזה נס קבעוה", והמשך הגמ' ידוע בתאור נס פך השמן, המפורסם לנו מכל המובא לעיל, משמע, כי אכן היה מקום לשאלה: על מה חוגגים,על איזה נס.
"משך חכמה", 'וישב',לז,כד: "והבור ריק אין בו מים"...אבל נחשים ועקרבים יש בו". במדרש רבא פר' ק',מובא בשם ר' תנחומא, כי כאשר חזרו יוסף ואחיו למצרים,מקבורת אביהם, נעצר יוסף ליד הבור שהשליכוהו האחים אליו וברך:" ברוך שעשה לי נס במקום הזה". ומדוע דווקא שם ברך והרי עיקר הנס,שעלה לגדולה והיה למשיב חיים לבית אביו ועמו?!. תשובה: ברכה על נס, מברכים רק על נס היוצא מגדר הטבע ואין מברכין על נס שהוא בתוך הטבע והשתלשלות עלייתו לגדולה, היתה בדרך הטבע.כך גם בחנוכה,הברכה היא על נס היוצא מגדר הטבע- נס פך השמן ואילו, על הנצחון, הפורקן,הגבורות, הישועות והנחמות,חזרת העבודה במקדש והמלוכה לישראל,שהם עיקר הנס וכפי שאכן חז"ל קבעו לנו לומר לפחות ג' פעמים בכל יום ב'על הניסים',אך כיון שהיו כולם בדרך הטבע,כאמור לא מברכים עליהם.
ולענ"ד אפשר גם לחדש ולדייק בלשונו של רש"י: "על איזה נס קבעוה", בל' נקבה, כלומר, את הברכה ולא את עיקרו של חג. והיה"לפני זרובבל למישור". לשנה הבאה בחנוכת המקדש החדש.
ויהי ערב ויהי בוקר
"ויהי מקץ"-דורשי אגדות אומרים מסורת היא בידן,שבפרק שבו יצא יוסף מבית האסורים,מת יצחק. לכך פתח בפרשה שהיא "ויהי" המשמשת בשתי לשונות לשון צער ולשון שמחה. שמחה שאז יצא יוסף מבית האסורים ,וצער שאז מת יצחק. כך אמר הקב"ה באותו הפרק שיצא יוסף מבית האסורים ,באותו הפרק מת יצחק. אם אכתוב אבל למיתת יצחק מה אעשה לשמחת יוסף ,ואם אעשה שמחה ליוסף מה אעשה למיתת יצחק? אלא אכתוב בפרשה ויהי-דבר המשמש בשני לשונות לשון שמחה ולשון אבל. (מדרש הגדול) הגמרא מגילה דף י: הגמרא דנה האם לשון "ויהי" לשון של שמחה, או לן צער. אמר רב אשי-"ויהי" משמש בשני המובנים לשון שמחה ולשון צער. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהשיא את בנו אישה , ובימי שמחת בנו, מת אביו של המלך. מה יעשה המלך אם ישמח בחתונה הרי אביו מת, ואם יעצב ויתאבל הרי זו שמחת בנו. מה עשה המלך התחיל התחיל מרקד בידו אחת כלפי החוגגים, ובידו השניה היה מספיד כנגד הבוכים, כך הקב"ה ולכן השתמש בלשון "ויהי".
בילקוט "גן השכלים" מחשב כיצד חלה מיתתו של יצחק בזמן יציאת יוסף מבית האסורים. יעקב ירד למצרים כשהיה בו מאה ושלושים,כפי שענה לפרעה בהגיעו למצרים .כשנולד יעקב יצחק היה בן שישים.
יצחק נפטר בגיל מאה ושמונים. נמצא ירידת יעקב למצרים הייתה עשר שנים לאחר פטירת אביו.השנה שבה מלך יוסף ועוד שבע שנות השבע ועוד שתי שנות הרעב . נמצא שיצחק נפטר כשיצא יוסף מן הבור. בשפתי כהן מסביר את כפל המשמעות של המילה "ויהי",ששתי המשמעויות מתייחסות ליוסף.משמעות שמחה –שיצא מכלאו ונעשה מלך,ועל כן צריך ודאי לשמוח. משמעות עצב-כשבאו השלוחים והריצו אותו מן הבור ,לא אמרו לו על מה ולמה.שר המשקים כשאמר על יוסף אמר נער שוטה עברי, לכן השלוחים לקחוהו בביזיון ובמרוצה שחשבוהו לשוטה. לכן נצטער צער גדול על הבהילות שהובילוהו ,כי לא ידע למה מריצים אותו,ועל זה נאמר ארורים הרשעים שאין טובתם שלימה.
ברמזי הרוקח על התורה מסביר שלשון הצער דוקא מתייחס לפוטיפר. הברכה שרתה בביתו של פוטיפר בגלל יוסף כמאמר הפסוק "ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו".ולכן וי לו לפוטיפר שהברכה הסתלקה מביתו לאחר סילוקו של יוסף.
רואים אנו שלגבי הצער ישנם כמה הסברים :מותו של יצחק, צערו של יוסף על שהריצוהו כשוטה ולא ידע על מה, צערו של פוטיפר על שהברכה נסתלקה מביתו.המכנה המשותף לפרשנים הוא שהשמחה המרומזת ב"ויהי" מיועדת ליוסף ושינוי מעמדו מקצה אל קצה.
בבראשית רבה דורשים על זה את הפסוק באיוב (כח:ג) "קץ שם לחשך"-זמן ניתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה כו'. זמן ניתן ליוסף כמה שנים יעשה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ , חלם פרעה חלום "ויהי מקץ שנתיים ימים". במדרש תנחומא ישן מביא על הפסוק באיוב "קץ שם לחשך"-כל היסורין הבאים על האדם קץ שם להם. נאמר שם" ולכל תכלית הוא חוקר",מדבר ביוסף בשעה בשעה שנאסר יוסף בבית האסורים היה שם עשר שנים ואז הגיע זמנו לצאת. ישב הקב"ה וחקר וראה שמתבקש להיות עוד שנתיים , על זה נאמר "מקץ שנתיים " מתוספת הימים שישב.מדוע נתווספו לו שנתיים בבור? מפני שבטח בשר המשקים בבשר ודם,כפי שמביא רש"י על הפסוק "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
רואים אנו מחד גיסא איך בורא עולם מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה "וסביבו נשערה מאוד"-ובקשה פעוטה של הצדיק מבשר ודם גורמת לו שיענש שנתיים בכלא. מאידך גיסא משגיח ה' עליהם שעונשם יהיה מדוקדק ע"מ ליתן להם שכר לאחר שנרצה עוונם. שכרם הוא גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
מעשה אבות סימן לבנים ונשתדל גם אנו לשפר ולהתחזק במידת הביטחון בה' ויתקיים בנו הפסוק בתהילים "מתהלך בתומו צדיק".
"אין ייסורים ללא עוון"
כשאחי יוסף יורדים למצרים במצוות אביהם לשבור אוכל, אדוני הארץ מתנכר אליהם ומדבר אתם קשות, ואין הם יודעים על מה ולמה. המשביר לכל הבאים מאשים בלי סיבה דווקא אותם שמרגלים ואוסר אותם במשמר שלושת ימים. ולא נחה דעתו עד שלבסוף הוא אוסר אחד מהם ודורש מהם להביא לפניו את אחיהם הקטון.
כשבאה עליהם הצרה הזאת ואין הם יודעים את פשרה, מיד הם נזכרים במעשה שעשו במכירת יוסף: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת".
צוהר נפתח לנו כאן להכרת אופיים של בני יעקב. כח האמונה, שיודעים שאין צרה באה מן השמים חינם, אלא בגלל מעשיהם הרעים הורע להם, ובודאי באה כדי להשיבם בתשובה. משבאו עליהם ייסורים לא היו צריכים לפשפש הרבה במעשיהם, אלא מיד עלתה לפניהם אותה אשמה שלמעלה מעשרים שנה מעיקה על ליבם, והם אומרים איש אל אחיו: "אבל אשמים אנחנו". הם מכירים באשמתם, ובה הם תולים את הפורענות. הכרת החטא יש כאן, קבלת הייסורים יש כאן, ומטבע של וידוי לדורות נקבע כאן כנוסח הווידוי שלנו: אבל אנחנו ואבותינו חטאנו, אשמנו...".
כאשר האחים מגלים שכספם הושב בפי אמתחותיהם, והם חרדים מעלילה חדשה שיעליל עליהם אדוני הארץ, שוב תולים הם זאת בשמים: "ויחרדו איש אל אחיו לאמר: מה זאת עשה אלוקים לנו?" וכשנמצא הגביע באמתחת בנימין לא עולה על דעת אף אחד מאחיו להאשימו, אלא כולם קורעים את שמלותיהם ושבים העירה. כשהם עומדים לפני יוסף, ואין להם שום הסבר על מה שאירע עמם, אומר יהודה: "מה נאמר לאדני, מה נדבר ומה נצטדק, האלוקים מצא את עון עבדיך!". וכדברי רש"י: "יודעים אנחנו שלא סרחנו, אבל מאת המקום נהיתה להביא לנו זאת.
יודעים הם במה לתלות את מה שאירע עמם. מידה כנגד מידה הם רואים. הם חשדו ביוסף על חינם, ואדוני הארץ חושד בהם על חינם. הם מכרו אותו לעבד בלא אשמה, והם יהיו לעבדים בלא אשמה, שהרי לא גנבו את הגביע. ולא הכרת החטא בלבד אנו מוצאים כאן, אלא אף תיקון החטא.
הם מכרו את יוסף אחיהם, בן רחל, על חשד שווא שחשדו בו שמבקש הוא למשול בהם. ואילו עתה לא חשדו באחיו בנימין, אף הוא בנה של רחל, גם כשנמצא הגביע באמתחתו ונראה היה כאילו נתפס בקלקלתו. את יוסף הפקירו, את בנימין לא הניחו לגורלו אלא מסרו את נפשם עליו, וכדבר מובן מאליו הציעו שכולם יהיו לעבדים. הם, שלא חששו לצער את אביהם בכתונת המוכתמת בדם, מזכירים עתה את צערו שוב ושוב. ויהודה, בנה של לאה, שיעץ למכור את יוסף בן רחל לישמעאלים, הוא שמקבל עליו עתה לערוב לאחיו בנימין. "אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאתיו אליך...".
וכאשר יוסף שומע את אחיו אומרים: "אבל אשמים אנחנו", מהי תגובתו? "ויתן את קולו בבכי". לא בערה ביוסף נקמה ולא שמח כשראה את צערם, אלא בכה מלב נרגש על אחיו שמצטערים על חטאם ותולים בו את מאורעותיהם. ולא עוד אלא שלבסוף כשיוסף מתגלה לפניהם, והם חרדים מפניו, במקום שהם יפייסו אותו על החטא הנורא שחטאו לו, הוא זה שמפייס אותם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם". יוסף אינו תולה את כל מה שאירע עמו בפשע אחיו, אלא באלוקים.
מכאן ניתן לראות את האמונה השלימה של אבותינו, שיודעים שאין מקריות בעולם, אלא שהכל נעשה מאת הקב"ה. יהי רצון שנזכה בימי חנוכה אלו, ימים של הלל והודאה, לקיים מעשה אבותינו לדעת שהכל זה ממנו יתברך ושהכל זה לטובה ומתוך כך להודות ולהלל.
וסביביו נשערה מאוד
"ויהי מקץ שנתים ימים"...מפרש רש"י בסוף פ' "וישב":"...מפני שתלה בו (בשר המשקים) לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים, שנאמר:" אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים". השאלה מפורסמת וידועה וכי אין ראוי לאדם לעשות השתדלות בדרך הטבע והלא אמרו:"יכול יהא יושב בטל, תלמוד לומר:" וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"?! אלא, כך משיב ה"גלילי זהב":" ...אבל יוסף הצדיק, שזיו איקונין שלו דומה לאביו, (שקבוע בכסא הכבוד), שבטח בה' בלי שום סיבה ותחבולה, לא היה נכון הדבר להתנפל לפני ערל טמא לעשות לו טובה ולא עוד, אלא שזרזו במלות כפולות לזכרו ולהזכירו ותחשב לו דבר זה לעון". "...וסביביו נשערה מאוד", מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו, אפילו כחוט השערה..."(ב"ק,נ.). "לא יסור שבט מיהודה ..."(ויחי מט,י), לכאורה, אפשר לחשוב ולומר, כי דבריו אלה של יעקב אבינו, נבואה הם,לומר: שתמיד ימלוך שבט יהודה ושבט המלוכה תמיד יהיה בידו לו ולזרעו. הרמב"ן, פוסל אפשרות זו, שכן כתוב:"יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת..."(דברים,כח,לב)והנה הם ומלכם בגולה ואין להם עוד מלך ושרים וימים רבים אין מלך בישראל?! אבל ענינו,ממשיך הרב,שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה ולא ימשול אחד מאחיו עליו...כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל ולו חותם המלכות...והכתוב הזה רמז, כי יעקב המליך שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל והוא מה שאמר דוד:"ויבחר ה' אלקי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי בי רצה להמליך על כל ישראל"(דבהי"א,כח,ד). אך ידוע, כי המלוכה בישראל, לא החלה משבט יהודה,כי אם משאול והוא איש ימיני,אם כן, היכן הוא הצווי של הזקן?!
אלא, ענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא, נתעב אצל הקב"ה,לכן לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות, שלא יסור ממנו לעולמים ונתן להם מלכות שעה ולזה רמז הכתוב:"אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי"(הושע,יג,יא). "ולפי דעתי",כותב הרב,"היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים,אחרי דוד, עוברים על דעת אביהם ומעבירים נחלה...וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם, משאר השבטים, מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צואת הזקן ונענשו בהם. וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני,כמו שכתוב בסוף מגילת בני חשמונאי, פס' ע"ה:"ויקבלו המלכות בני חשמונאי ובני בניהם, מהזמן הזה ועד חרבן בית האלקים הזה שש ומאתים שנה". וכן הרמב"ם בהל' חנוכה,ג',א':"...וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" ונענשו החשמונאים עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסיד, המולכים זה אחר זה (יוחנן,יהודה,יהונתן,אלעזר),עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו חז"ל:"כל מאן דאמר,מבית חשמונאי קאתינא, עבדא הוא"(ב"ב,ג:),שנכרתו כלם בעון הזה, בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי והיה ענשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקב"ה עליהם את עבדיהם והם הכריתום".
וכמו שפתחנו ואמרנו לגבי עונשו של יוסף, 'כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים, עם סביביו אפלו כחוט השערה', כך אפשר לומר גם על בית חשמונאי הצדיקים,וכמו שמשבחם הרמב"ן:"...כי היו חסידי עליון ואלמלא הם, נשתכחו התורה והמצות מישראל".
פרשת ויגש
התקופה שאחרי
בשורות הנכתבות לאחר חג החנוכה, נמסכת הרגשת דכדוך על סיומם של ימי שמחה והלל עם הרהורים באשר לתהפוכות הזמן .
אז מה היה לנו שם ?
נצחון המכבים-כנגד כל הסיכויים, מעטים נגד רבים, חלשים נגד חזקים צדיקים מול רשעים, וכמובן הכל בעזרת ה'. אולם המאבק הממושך ביוונים הביא לחיסולם של מנהגי החופש הדתי המקוריים לבית חשמונאי. האב הזקן ומצית המרד נפטר מיד בתחילת המרד ורק לאחר כ 25 שנה אנו מוצאים שריד בשם מתתיהו אשר נמשח באין מפריע למלך היהודים הראשון.
העובדה שלא קבעו סעודות מצוה בחנוכה מבליטה כי,בנגוד לפורים, הנצחון הפעם היה קשה וכואב. בנצחון זה לא היתה שמחה כיון שהאדמה הייתה רוייה דם יהודים -מעין נצחון פירוס. יש לציין כי מלכות חשמונאים לא נהנתה מאריכות ימים ובסופה אף היו לא מעט שפיכות דמים.
נצחון היוונים- עפ"י חוקרים בתחום הקולינארי, הצליחו היוונים להחדיר את הסופלקי היווני למטבח היהודי. שמו היהודי הינו סופגניה. אם אי אפשר לגמור את החשמונאים בכח הזרוע אז אולי באמצעות כולסטרול.
אלכסנדר- שם גויי מובהק אשר התאזרח במחוזותינו ואף נקראו בו מגדולי התורה והאמונה. עפ"י הגמ', ובתוספת נופך בספר יוסיפון, התעקש אלכסנדר הגדול כי פסלו יוצב בהיכל, ואף שמאד העריך את שמעון הצדיק לא ויתר על דרישתו האימפריליסטית,הבסיסית להנצחת שמו הנאדר. האימפרטור הגדול לא יכל להעלות על דעתו כי אינו שולט בכל ,וכן שלא בכל מקום אפשר להציב מזכרת לעצמו. מאידך התקיים לו זכרון אלמותי נכבד, בהצעתו הנגדית של שמעון הצדיק כי כל הבן הילוד למשפחות הכהנים באותה שנה אחת דתו להיקרא אלכסנדר.
תעשיית שמן- בכל מלחמה יש כאלה שצוחקים כל הדרך לבנק, לפעמים אלה יצרני סרטי הדבקה או סודה לשתיה ובמקרה אחר אלה יצרני מסכות, ובמקרה שלנו יצאו נשכרים יצרני השמן זית, מזייפי שמן זית וכן יצרני שמן למאור שכל קשר בינו לבין זית זך היא שומני בהחלט.
חכמת יוון- בסיס ספר הכוזרי מסכם ר' יהודה לוי ומתמצת את שיטת יון בגישה הפילוסוף. ובמקום אחר הוא כותב ואל תשעה אל חכמת יון אשר אין לה פרי אלא רק פרחים ובהמשך מגלה דעתו אשר לחכמיה. הפרח מגרה, יפה, ומושך הרבה צעירים הרואים כי האידאות היו בלתי מעשיות לחלוטין היא רק לאחר שמבזבזים את זמן חייהם ואת חיי אחרים.
הידור מצוה- הדלקת נרות הינה המצוה היחידה שאפילו כאלה שאינם שומרים תורה ומצוות מקיימים אותה בצורה מהודרת ביותר.
מוסר השכל- הלפיד הגדול במרומי הר האולימפוס אשר האיר להרבה ארצות ושרף הרבה אנשים כבר מזמן דעך, וכיום נזקק להנשמה מלאכותית כל 4 שנים לצרכי האולמפיאדה. לעומת זאת הנר קטן היהודי לא זאת שקיים בכל בית אלא הוא מוסיף והולך, מוסיף והולך בריחוק אצילי – "לראותם בלבד".
שאלה אחת ועשרות רבות של תרוצים- מדוע מדליקים 8 ימים אם הנס היה רק 7 ימים, שהרי הנס הספיק ליום אחד.
מרכז קהילתי חי ושוקק המתחדש ללא הרף בשיעורי תורה ופעילות ציבורית בזכות העוסקים בצרכי ציבור באמונה והמקום ישלם שכרם משלם.
הבטים פסיכולוגיים בפניית יהודה ליוסף
"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה"(מד,יח)
מספר קושיות עולות מיד מפס' זה ,כיון שלכאורה, פס' זה מיותר שכן בסוף פ' מקץ, מסופר כבר כי עומד יהודה ואחיו מול יוסף ומדבר עמו, א"כ, מדוע חוזרת התורה ומספרת לנו שוב על כך? ואם כבר בחרה התורה לספר לנו שוב על שיחתם, א"כ, לכאורה, ישנם מילים מיותרות, כגון: "אליו", שכן יכלה התורה לכתוב בדרך זו: "ויגש יהודה ויאמר בי אדני וגו'… ?! ועוד, כפילות המילים של :"ויאמר" ו"ידבר נא" וכן, "באזני אדני" אף הוא צריך באור! ועוד כהנה.
מלמד ה"אור החיים הקדוש", כי בגישתו זו של יהודה ליוסף, נקט הוא בכך, בצעד פסיכולוגי, אישי, כלפי יהודה והוא: הקרבה הגופנית, על מנת להטות את לב יוסף אליו לרחמים ולקרב דעתו ורצונו של יוסף אליו, לקבל דבריו ופיוסו בדרך: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"(משלי,כז).
בעל ה"גלילי זהב", לרב דוד מאיצקוביץ', סובר, כי גישתו של יהודה לפני יוסף, מעידה על מצוקתו הנפשית ,אשר הגיע לגבולה הקיצונה ועל שיברון רוחו. לסברתו, יהודה ואחיו היו מכירים לדבר בשפה המצרית, אלא, שלא היתה שגורה בפיהם ורגילה על לשונם, ולכן, היה מליץ ביניהם, לפי שאין מן הנימוס לדבר לפני המלך בלשון עילגת. אך, בשעה שהצרה תעיק ביותר לאיש ואינו יכול לתת מעצור לרוחו, נדחף וניכנס לדבר בעצמו, שכך יפעיל ביותר על לב המלך בראותו מצוקת נפשו ושיברון רוחו. וביקש רשותו לדבר באזנו, לבל ישמעו כל שריו ויועציו, כי כך לא תבא בושת למלך, שהדיוט עילג לשון, פונה למלך בפני כל.
"ויגש אליו" "אור החיים" מסביר, כפי שמבואר מדיברי הר"ן, במס' נידה ד'. בהבחנה שבין: "קול לו" ובין: "קול אליו", כי המילה "אליו", מצביעה על קירבה .שם מבואר, כי ישנם ג' אותיות הנשימה והם: א, ו, י, וכאשר הם קימות בניסתר, כלומר: שאינן נישמעות, כגון במילה: "לו", באופן כזה הדיבור מיוחד בדרך נעלם, ניסתר. אך, כאשר הן מופיעות בניראה, כלומר: נישמעות, כגון במילה: "אליו", כאן היא מורגשת יותר והדבר יורה על יחוד וקרוב יותר. וכנראה, רצתה התורה ללמדנו, כי ביקש יהודה לפנות ביחוד, באופן אישי יותר ליוסף.
דקדוק לשוני נוסף, המצביע לדעתי, על מגמתו ועל רגשותיו של יהודה, באותו רגע מול יוסף, הוא היתור, לכאורה במילים: "ויאמר" ו"ידבר נא". כידוע מדברי חז"ל בפס': "כה תאמר לבית יעקב"… "שאין אמירה בכל מקום אלא בלשון תחנונים" (סיפרי בהעלותך, צ"ט) וכן, אמירה- לשון רכה ודיבור- לשון קשה. וניראה, כי מרמזת לנו התורה וכך אף מובן מדברי יהודה עצמו באמרו: "ואל יחר אפך בעבדך", כי מגמתו של יהודה היא: תקיפות רבה [הנרמזת במילה "ידבר-נא"], המשולבת בגנוני כבוד, ושמירה על נימוסים, כגון: "אדני שאל את עבדיו"[הנרמזים במילה: "ויאמר"]. וניראה לי, כי הדברים משתלבים עם פירוש "רבינו בחיי", המשתמש בפס' ממשלי טו: "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף". וכך נהג יהודה שדיבר עם יוסף בלשון רכה ועל ידי כך השיב חמתו, שהיה כועס עליהם בדבר הגביע. ואעפ"י, שראוי היה ליהודה ואחיו הכעס, מכל מקום, היה יהודה חכם גדול וגיבור בגבורת הגוף והנפש שכבש יצרו ולא כעס ודיבר עמו בלשון רכה, כענין שכתוב: "בארך אפים יפתה קצין ולשון רכה, תשבר גרם"(שם,כה).
סברת הרמב"ן, לאריכות דברי יהודה, הידועים לנו כבר, נועדה, לשיטתו,לעורר רחמיו בדרך תחנונים. ומוסיף בעל ה"באר יצחק": ואף לרמוז לו על אכזריותו, על מנת שיתעוררו רחמיו.
נמצאנו למדים, כי יהודה נקט במספר אמצעים, כדי לעורר את רגשותיו של יוסף ואולי אמצעים אלו גרמו לגאות והתפרצות רגשותיו של יוסף ולגילוי זהותו.
ויגוע ויאסף אל עמיו ?
כשהתורה מתארת את הסתלקותו של יעקב אבינו, היא מבטאת זאת במילה "ויגוע" ואינה מוסיפה "וימת". על כך אומרת הגמרא (תענית ה : וברש"י עה"פ) "יעקב אבינו לא מת". שואלת הגמרא: וכי לשוא ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים? תשובת הגמרא היא, שהדבר נלמד מהפסוק " ואתה אל אל תירא עבדי יעקב … כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים" (ירמי' ל-י). לכאורה תשובת הגמרא אינה עונה על השאלה: איך אפשר לומר שיעקב אבינו לא מת, והלא ספדוהו, חנטוהו ןקברוהו ? ועוד יש להבין איך העובדה ש"זרעו בחיים" פועל ש" אף הוא בחיים". ברור שכאשר הגמרא אומרת " יעקב אבינו לא מת", אין מתכוונת לשלול את המציאות הנראית לעיני בשר. אין זו רק אמת עובדתית, אלא התורה עצמה מעידה שספדו את יעקב, חנטוהו וקברוה, והתורה ודאי היא אמת. זו אפוא שאלת הגמרא : וכי לשווא ספדו הספדנים, וחנטו וקברו הקברנים? על כך באה התשובה: "מקרא אני דורש". כלומר אע"פ שהתורה עצמה מעידה שקברו את יעקב, הרי מקרא מפורש בא ללמדנו מהי אמיתת מציאותו של יעקב אבינו ומה הם האמיתיים, ומבחינה זו "יעקב אבינו לא מת". ייחודו של יעקב אבינו בכך, שעליו נאמר "תיתן אמת ליעקב" ועל דרך רמז "אמת ליעקב" הוא צירוף אותיות "יעקב לא מת". כלומר מידתו היא מדת האמת. ומאחר שהאמת היא נצחית ובלתי משתנית, בהכרח שגם חייו של יעקב אבינו נמשכים בקיום נצחי, ולא רק בעולם העליון אלא גם בעולם הזה. וזו תשובת הגמרא: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". חייו האמיתיים של יעקב קשורים בזרעו. ע"י שצאצאיו ממשיכים את דרכו, נמשכים גם חייו שלו. בדרך זו נמשכים לעד חייו של יעקב אבינו גם בעולם הזה הגשמי. נמצא אפוא, שחייו של יעקב אבינו מתקיימים במקביל בשני מישורים. מצד אחד, המישור הטבעי, שאף הוא חלק מהאמת האלוקית, ומבחינה זו נאמר בתורה שספדו הסופדים וקברו הקברנים. מצד שני ישנו הרובד העליון יותר של המציאות, שמבחינתו "יעקב אבינו לא מת". כך גם חייהם של "זרעו", של כל בני-ישראל, מתנהלים במקביל במישור הטבעי והעל טבעי. מצד אחד יהודים חיים בעולם הזה וכפופים למגבלותיו אך בה בשעה מבטיח הקב"ה ש"אתם הדבקים בהשם אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד-ד). זה סוד קיומו של עם ישראל – עם שחי בתוך טבע העולם, ובה בשעה כל קיומו הוא נס על טבעי. נצחיות זו תבוא לידי ביטוי שלם בתחיית המתים, שבה יזכו כל ישראל לחיים נצחיים פשוטו כמשמעו.
ועוד אומרים חז"ל (ברכות יח.:) "צדיקים במיתתם נקראו חיים", אמנם כשנדייק ביטוי זה אומר "נקראו חיים" ואילו אצל יעקב נאמר "לא מת" גם כן אצל משה רבנו נאמר (סוטה יג : זהר ח"ג לז) "לא מת משה, מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש" ונשאלת השאלה מה ההבדל בין כל הצדיקים שנקראים "חיים" לבין יעקב ומשה שנקראו "לא מתו" ? ההבדל הוא בכך שכל הצדיקים חייהם אינם חיים של גוף "חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה…" (תניא קדישא אגה"ק ז"ך) בחיים אלו אין מוות, ולכן יציאתה של הנשמה מהגוף אינה פוגמת בחיים האמיתיים של הצדיק, יתירה מזאת חיי הצדיק מקבלים משנה תוקף דווקא לאחר יציאתו מן הגוף. כל עוד הוא חי בגוף גשמי, היו חייו הרוחניים במגבלותיו של הגוף, ואילו לאחר מכן אין להשפעתו הרוחנית שום גבולות גשמיים, וממילא היא קיימת ביתר שאת. כל זה נכון לגבי כל הצדיקים, אולם אצל יעקב ומשה יש יתרון מיוחד שלכן רק בהם נאמר הביטוי "לא מת". בצדיקים אחרים אעפ"י שחייהם הרוחניים נמשכים, הרי החיים הגשמיים נפסקו, ונפגע הקשר שלהם עם הרובד הגשמי של העולם. לכן לא מתאים אצלם הביטוי "לא מת". לעומתם, אצל יעקב ומשה נאמר "לא מת" משום שגם לאחר מיתתם נשמר הקשר בין נשמתם חייהם הרוחניים לבין חייהם הגשמיים של גוף גשמי בעולם הזה. כנ"ל "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" שנאמר על יעקב ואף במשה נאמר "אתפשטותא במשה בכל דרא ודרא" (בכל דור ודור יש התפשטות של משה) הרי נשמתו מתלבשת בחכמי הדור ובמיוחד בנשיא הדור, ואין דור שאין בו כמשה. נמצא אפוא, שגם משה "לא מת" מכיון שהוא מוסיף לחיות בכל דור ודור בגופו של נשיא הדור. ובקרוב ממש יתקיים היעוד "יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר" ר"ת יהוש"ע לומר שהדבר שייך לכיבוש אה"ק בכל גבולותיה המובטחים לנו "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" וכולם יקומו לתחייה, חיים כפשוטם, נשמות בגופים, בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
בן הכנענית
"ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית". "בן הכנענית", מביא רש"י:"בן דינה, שניבעלה לכנעני". ומרחיב הרא"ם: לא כנענית ממש, דאפשר בא אברהם והזהיר את יצחק ובא יצחק והזהיר את יעקב ושמעון בנו אזיל ונסיב?! אלא, משום דכתיב גבי דינה:"ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו", ולא היה צריך לפרט זה ודרשו בבראשית רבא (וישלח, פרשה פ,יא): רבי יודן אומר: גוררין היו אותה ויוצאין. ואמר רבי חוניה, שהיתה אומרת:" אנא אוליך חרפתי" ולא רצתה לצאת, עד שנשבע לה שמעון שישאנה. לכן הוכרח לפרש כן. וממשיך הרא"ם ומעלה קושיא: א"כ, כיצד זה שנשא שמעון את אחותו מאב ומאם?! בשלמא לשאר שבטים שנשאו התאומות שנולדו עם כל שבט ושבט, אליבא דרב יהודה (בראשית רבא פד,יט), איכא למימר, שבני לאה נשאו תאומות השבטים של שאר האמהות והשבטים של שאר האמהות, נשאו תאומות השבטים של בני לאה. אלא, שמעון היאך נשא את דינה שהיא אחותו מאב ומאם?! אלא, ישנה מחלוקת בין רבי אליעזר הסובר: אחותו מן האם אסורה לבן נח. לבין רבי עקיבא הסובר: אחותו בין מן האב בין מן האם מותרת, שכל ערוה שאין ב"ד ממיתין עליהן אין בן נח מוזהר עליה. כך הובאה מחלוקתם בפרק "ארבע מיתות" בסנהדרין. ורבי חוניא, שדרש זאת האגדה, כי שמעון נשאה לדינה, סובר כרבי עקיבא. אגב, סברותיהם השונות של ב' תנאים אלו, נלמדות מדברי אברהם לאבימלך:" וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אימי", כל תנא ושיטתו השונה לפירוש פם' זה.
תשובת ה"גור אריה", (פי' מהר"ל מפראג על רש"י), לשאלת נשואי שמעון לאחותו דינה ובהרחבה לסברה, כי כל שאר השבטים נשאו לאחיותיהם: כי הדבר הותר להם ברוח הקודש, מפני, כי בני יעקב היו עם אחד בפני עצמו והותר להם לישא ביחד, כדי שלא יצטרכו להתחבר לעם אחר. כפי שהדבר הותר לבני אדם הראשון, לישא את אחותו, כדכתיב:" אמרתי עולם חסד יבנה" ואמרינן:" חסד עשה הקב"ה עם קין שהתיר לו אחותו", (וראה סנהד' לח:), הכא נמי, חסד עשה הקב"ה עם בני יעקב שהתיר להם, כי יעקב עם תולדותיו, שוה לאדם ותולדותיו,כי אדם הראשון הוליד כלל בני אדם ויעקב הוליד כלל ישראל והכל היה ברוח הקדש, כי יעקב שהיה ברוח הקדש, ידע שמותר לשבטים אחותם. כמו שהיו יודעים לקיים התורה ברוח הקדש, יודעים גם כן להתיר ברוח הקדש ואין זה סותר התורה, כי נותן התורה אוסר ונותן התורה מתיר.
ומרחיב ה"גור אריה" שיטתו זו, לגבי שאר קושיות דומות מהתורה, כגון: נשואי יעקב לב' אחיות. אע"ג, שהאבות היו מקיימים את התורה, אלא, כי כמו שידע יעקב התורה ברוח הקדש, כך היה יודע שיש לו לישא שתי אחיות והם הגונות לו להעמיד י"ב שבטים, עמודי עולם. והוכחה לנו, שאכן ידוע היה ענין התולדות ברוה"ק, לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות שי"ב שבטים יוצאים מיעקב וד' נשים ישא. כפ' רש"י לפס':"הפעם ילוה אישי אלי"(כט, לד). וזה היה ברוה"ק, ואין זה שלא שמר התורה, אלא, כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומי שהיה מודיע להם התורה, הודיע להם ג"כ זה והודיע ליעקב כי ראוי לו שישא ב' אחיות. כמו שנאמר לו לאליהו להקריב בחוץ.בעל ה"לבוש אורה",רבי מרדכי יפה,לומד שאין כאן איסור, בנשיאת ב' אחיות, מסברה אחרת, שכן בנות לבן אז, היו בכלל בני נח וכעת הן קיבלו על עצמן תורת משה והן התגיירו, לכן אין דין אחיות עליהן והן כתינוק הנולד.תשובה דומה מביא ה"גור אריה לכל שאלות אלו, שכן יש הבדל בין התקופה שלפני מתן תורה, לשאחריה, שאז הם קיימו את התורה וקיבלוה,כגרים ובגרים לא שייך בהם ענין אחוה והיו כגרים, שאין אריות בהם. אך איסור אין כאן,כמובן. שכן קיים יעקב אבינו כל התורה באומרו לעשו,:" עם לבן גרתי", ודרשו חז"ל: תרי"ג מצוות קיימתי.
וכן גם עמרם שנשא את דודתו ויהודה שייבם כלתו, שגם הוא היה על פי רוח הקודש, שהתירה לו. ואולי התירה להם התורה, רוח הקודש אז, מפני שהוא מצווה גדולה בפריה ורביה , להעמיד את העולם, וכיון שלא מכל אשה ראוי לבנות ולהיבנות ,כדאמרינן ביבמות "נשא אישה ושהה עימה י' שנים, צריך להוציאה, שמא לא זכה להבנות ממנה". לכן, הותרה לו דודתו, שכן ממנה ראוי הוא להבנות ולהוליד ג' רועים, משה אהרון ומרים, אשר לא היו ולא יהיו. ויהי רצון שניזכה במהרה להנהגתם.
רחמנו כרחם אב על בנים
האמצעי הדיפלומטי האחרון שנוקט יהודה בויכוח עם יוסף הוא ניסיון לפרוט על מיתרים אנושיים , שאולי חבויים בתוך תוכו של המושל העריץ.אלו טענות היינו אנו טוענים,לו היינו צריכים לשחרר שבוי חסר ישע. מה היינו טוענים במידה והיינו צריכים לשכנע אחרים למסור מידע לגבי רון ארד?... אין ספק בודאי מתארים את סבלם של הדמויות המוכרות ,לצערנו, סבלה של אשתו תמי העגונה (20 שנה) ואת בתו החצי יתומה.
וגם במקרה של בנימין היינו מעלים בפני יוסף את סבלה של אשת בנימין וגם את סבלם של 10 היתומים. בלע ,בכר, אשבל, גרא, נעמן, אחי, ראש, מופים, חופים, ארד. והיינו חותמים את נאומנו החוצב להבות באמצעים רטוריים כגון:מי ידאג ? מי יפרנס? מי יחנך? מי יכניס לחופה? וכו' (הנוסח לקוח מתוך אחד העלונים האוספים תרומות למשפחות מיוסרות, ר"ל) .
יהודה לעומת זאת מעלה רק את סבלו של האב הזקן. להזכירכם יעקב הוא כבן 130 שנה וכבר הספיק לטעום מהחיים, ומוקף בצאצאיו (כמעט 70)ואינו זקוק לקצבת זקנה של בטוח לאומי ודווקא את סבלו וצערו מעלה יהודה על הנס .
מסופר במדרש כי יואב ביקש לבחון את דברי דוד:"כרחם אב על בנים" יואב חולק על דוד וסובר כי האם מרחמת על בניה יותר מהאב ("רחם" בארמית אוהב) יואב מאתר משפחה במצוקה ,זוג מבוגר עם 10 בנים. האב, פועל קשה יום המחלק את לחמו לפי הטף האם מטפלת בעניני הבית.נטפל יואב לאב ודבר על לבו שאינו מחויב לטרוח כ"כ לזון את בניו ויכול הוא לשבת בביתו ולהוציא את בניו לשוק העבודה.המדרש מספר כי האב הזקן דוחה את הצעת יואב בנזיפה.האם לעומת זאת משתכנעת כי הגיע הזמן ליישר את הגב בשארית חייהם, באמצעות הכסף אשר תקבל בתמורה לבנה. ומה גם שבנה יגדל ברווחה כלכלית . בערב מגיע האב ומששמע מה קרה התעצב אל ליבו ולא אכל באותו לילה .למחרת, נטל הכסף ורדף אחר יואב. עומד לו האיכר עם קלשון בידו מול שומרי הראש של הרמטכ"ל ומאיים שבא להרוג או להיהרג ואז מודה יואב לדברי דוד .
מדוע צערו של האב על הבן גדול מצערם של עשרה בנים על האב . יש אומרים שהדבר מוטבע בבריאה, ובמדינות העולם השלישי קיימת ראיה מוחשית לזה. החוקרים גילו שבאזורים מוכי רעב נולדים תינוקות בריאים לחלוטין, אף שהאמהות סובלות מחוסר תזונה חמור, והתברר כי השליה שואבת את כל החיוניות שבגוף האם ומעניקה לעובר.
ויש טוענים שהסיבה נעוצה בחיקוי התנהגותי. ילדיו של האדם הראשון לא ראו אותו מטפל באבא ואמא, אלא רק בילדיו. ומאז נרכשה התובנה כי הילדים הם במרכז .
כך או אחרת כשהוריך יזדקנו דע כי היוצרות מתהפכות. אתה הופך להיות אבא להוריך .
וכאשר אביך יחזור על סיפורים שכבר שמעת עשרות פעמים או ילכלך את בגדיו בזמן האוכל או לאחר האוכל עליך לזכור את הסיפורים האווילים שנאלצו לספר לך בסבלנות אין קץ ע"מ שתאכל ועד שתירדם וכמה טרחו בך עד שיכולת לדאוג לניקיונך האישי.
את ההכשרה שקבלת לחיים בזכות ההורים ,נצל עכשיו כדי להקל על הוריך במפגשם עם הקדמה הטכנולוגית המאיימת . אל תקרי כבד את אביך ואת אמך אלא קבל את אביך ואת אמך וסלח להם כי עכשיו הם הילדים. הבן אותם ותמוך בהם כפי שהם התייחסו אליך. לוה אותם בישורת האחרונה של חייהם כמו שהם ליוו אותך בישורת הראשונה של חייך. הקב"ה זיכה אותך במצווה חשובה. ואם את/ה מאבדים סבלנות, הזכר/י באביך בימיו היותר מוצלחים ובהשגיו בזמן שהיה יותר צעיר ונמרץ. וקח/י לתשומת לבך כי הוא הצליח לחנך את ילדיו יותר משאת/ה מצליח עם ילדיך . כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לתת לך.
הגלות השניה
" ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו איתו" יעקב יורד מצרימה כדי לפגוש את בנו יוסף הוא יודע ומכיר את בנו היקר שמלבד היותו בנו אהובו הפרטי יוסף מבטה גם את המגמה של רחל אמו הטמונה בו. יוסף איננו שבט פרטי, הוא אמצעי המקשר בין האבות לבנים .
מטרת הפגישה עם יוסף היא לא רק ביקור משפחה אלא יצירת האומה וכור ההיתוך שצריך להתבצע דווקא בגולה. הירידה למצרים היא למעשה הביצוע של ברית בין הבתרים שבה נאמר לאברהם "גר יהיה זרעך ..." יעקב אומר "אלכה ואראנו בטרם אראנו" אך למעשה גם אם לא הייתה הסיבה הזו של הזקנה והחשש למות בטרם יראה את בנו היה נאלץ יעקב לרדת לגלות כי הגיעה השעה להגשמת הנבואה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים. וכך כשמגיע יעקב לגבול ארץ מצרים מקריב הוא קורבן שלמים לה' , הקורבן בא להמחיש את הדרך שבה צריך לעבוד את ה' בגלות. אברהם גילה את הדרך להקב"ה דרך החקירה והתבוננות , יצחק אבינו עבד את ה' באמונה פשוטה שנעקד על גבי המזבח הוא לא מערער ולא מתנגד אלא דורש מאביו שיבדוק האם הוא קשור היטב שחלילה לא תיפסל השחיטה. ויעקב בעמדו בפתחה של גלות מקריב קורבן "לאלוהי יצחק אביו" דווקא , ולא מזכיר את אברהם משום שהוא הבין שהדרך של האמונה התמימה היא זו המתאימה לגלות. יעקב בעמדו בפתחה של גלות חושש שמא טעות בידו ואל לו לרדת למצרים , אך מיד הוא מקבל אישור מאת הקב"ה "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך " וממשיך ה' לחזקו במילים וקושר את עצמו עם יעקב ואומר לו: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". לאחר התגלות זו ליעקב כתוב: "ויקם יעקב מבאר שבע..." הוא יודע שהירידה למצרים היא לא רק ביקור משפחה אלא היא החלטה כלל ישראלית להמשיך ולבנות את בית ישראל.
יוסף המשביר בארץ מצרים מכין את הקרקע למשפחתו המגיעה מארץ כנען והוא נוקט מספר פעולות על מנת להקל מעליהם את הצעדים הראשונים בגלות. כתוב בפסוק " ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" מסביר הרב נבנצל שליט"א שיוסף עושה למעשה טרנספר לגויי מצרים הוא עוקר אותם ממקום מגוריהם אשר גרו שם דורות ומיישב אותם במקומות רחוקים אשר לא הכירו, מקום אשר הוא זר ומנוכר להם. ונשאלת השאלה מדוע עושה זאת יוסף והאם גם לפעולה זו יש קשר לעם ישראל? יש שרצו לראות את מעשיו של יוסף כחיזוק שמעמדו של פרעה בזה שעקר מצריים ממקום מגורם רצה להשיג בכך שהם יכירו שפרעה הוא השליט ולא יחשבו שמקום מגוריהם שלהם הוא, אלא עבדים הם לאדונם .וזה רמוז בפסוק האומר: " אנוכי ה' אלוקיך אשר הוציאתך מארץ מצרים מבית עבדים" מקום שכולם עבדים גם ישראל וגם הגויים.
אולם חז"ל בחכמתם רואים את הסיבה שבעקירת יושבי מצרים מבתיהם כהכנה להגעתם של משפחת יעקב לגולה. יוסף הכין את הדרך בכך שנתן למצרים להרגיש את הטעם של "גלות", אומנם בארצם אך לא בעירם מקום הולדתם. כאשר יבואו יעקב ובניו למצרים ויעמדו לחוש את הניכור והזרות שמאפיינים את הגעת הגולים, לא יוכלו המצרים לבזותם ולקרא להם גולים כי הם עצמם גולים. אולם לא לעולם חוסן וטעם הגלות רמוז בעמידתו של יעקב לפני פרעה, יעקב אבי האומה עומד בדברו לפני פרעה בעוד פרעה יושב על כסא מלכותו.
פה למעשה מתחילים לחוש את ריח הגלות, בתחילה שומעים ישראל את "המחמאות" והבשורות הטובות "ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך..." וכך מתחילים לתקוע שורשים בגולה עם הרגשה זו של שובע ושל הצלחה אומר הפסוק האחרון בפרשה: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד" חז"ל ראו בפסוק הזה את הכוח שיש לגלות לאחוז בגולים "ויאחזו בה" – הארץ הייתה אוחזת בהם ותופסת אותם. במכילתא דרשב"י כתוב: ר' יוסי שואל למה נגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה? אלא מה דרכו של הסנה, אדם מכניס את ידו לתוכו אינו ניזוק מפני שקוציו כפופים למטה, ואם ביקש להוציא את ידו הקוצים תופסים אותו. כך כשירדו ישראל למצרים קבלו אותם יפה שנאמר: "ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, וכיוון שביקשו לצאת תפסו אותם שנאמר: "וגם את בני ישראל לא אשלח".
הפרשה מסיימת בישיבתו של יעקב "וישב ישראל בארץ מצרים" אך אין זו ישיבה לדורות אלא רק כדי לגבש את עם ישראל להיות ראויים לשאת את שם ה' הישיבה הבטוחה היא רק בארץ הקודש כמו שכתוב: "וישבתם לבטח בארצכם".
לקראת גלות
" ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו איתו" יעקב יורד מצרימה כדי לפגוש את בנו יוסף הוא יודע ומכיר את בנו היקר שמלבד היותו בנו אהובו הפרטי יוסף מבטה גם את המגמה של רחל אמו הטמונה בו. יוסף איננו שבט פרטי, הוא אמצעי המקשר בין האבות לבנים .
מטרת הפגישה עם יוסף היא לא רק ביקור משפחה אלא יצירת האומה וכור ההיתוך שצריך להתבצע דווקא בגולה. הירידה למצרים היא למעשה הביצוע של ברית בין הבתרים שבה נאמר לאברהם "גר יהיה זרעך ..." יעקב אומר "אלכה ואראנו בטרם אראנו" אך למעשה גם אם לא הייתה הסיבה הזו של הזקנה והחשש למות בטרם יראה את בנו היה נאלץ יעקב לרדת לגלות כי הגיעה השעה להגשמת הנבואה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים. וכך כשמגיע יעקב לגבול ארץ מצרים מקריב הוא קורבן שלמים לה' , הקורבן בא להמחיש את הדרך שבה צריך לעבוד את ה' בגלות. אברהם גילה את הדרך להקב"ה דרך החקירה והתבוננות , יצחק אבינו עבד את ה' באמונה פשוטה שנעקד על גבי המזבח הוא לא מערער ולא מתנגד אלא דורש מאביו שיבדוק האם הוא קשור היטב שחלילה לא תיפסל השחיטה. ויעקב בעמדו בפתחה של גלות מקריב קורבן "לאלוהי יצחק אביו" דווקא , ולא מזכיר את אברהם משום שהוא הבין שהדרך של האמונה התמימה היא זו התאימה לגלות. יעקב בעמדו בפתחה של גלות חושש שמא טעות בידו ואל לו לרדת למצרים , אך מיד הוא מקבל אישור מאת הקב"ה "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך " וממשיך ה' לחזקו במילים וקושר את עצמו עם יעקב ואומר לו: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". לאחר התגלות זו ליעקב כתוב: "ויקם יעקב מבאר שבע..." הוא יודע שהירידה למצרים היא לא רק ביקור משפחה אלא היא החלטה כלל ישראלית להמשיך ולבנות את בית ישראל.
יוסף המשביר בארץ מצרים מכין את הקרקע למשפחתו המגיעה מארץ כנען והוא נוקט מספר פעולות על מנת להקל מעליהם את הצעדים הראשונים בגלות. כתוב בפסוק " ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו" מסביר הרב נבנצל שליט"א שיוסף עושה למעשה טרנספר לגויי מצרים הוא עוקר אותם ממקום מגוריהם אשר גרו שם דורות ומיישב אותם במקומות רחוקים אשר לא הכירו, מקום אשר הוא זר ומנוכר להם. ונשאלת השאלה מדוע עושה זאת יוסף והאם גם לפעולה זו יש קשר לעם ישראל? יש שרצו לראות את מעשיו של יוסף כחיזוק שמעמדו של פרעה בזה שעקר מצריים ממקום מגורם רצה להשיג בכך שהם יכירו שפרעה הוא השליט ולא יחשבו שמקום מגוריהם שלהם הוא, אלא עבדים הם לאדונם .וזה רמוז בפסוק האומר: " אנוכי ה' אלוקיך אשר הוציאתך מארץ מצרים מבית עבדים" מקום שכולם עבדים גם ישראל וגם הגויים.
אולם חז"ל בחכמתם רואים את הסיבה שבעקירת יושבי מצרים מבתיהם כהכנה להגעתם של משפחת יעקב לגולה. יוסף הכין את הדרך בכך שנתן למצרים להרגיש את הטעם של "גלות", אומנם בארצם אך לא בעירם מקום הולדתם. כאשר יבואו יעקב ובניו למצרים ויעמדו לחוש את הניכור והזרות שמאפיינים את הגעת הגולים, לא יוכלו המצרים לבזותם ולקרא להם גולים כי הם עצמם גולים. אולם לא לעולם חוסן וטעם הגלות רמוז בעמידתו של יעקב לפני פרעה, יעקב אבי האומה עומד בדברו לפני פרעה בעוד פרעה יושב על כסא מלכותו.
פה למעשה מתחילים לחוש את ריח הגלות, בתחילה שומעים ישראל את "המחמאות" והבשורות הטובות "ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך..." וכך מתחילים לתקוע שורשים בגולה עם הרגשה זו של שובע ושל הצלחה אומר הפסוק האחרון בפרשה: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד" חז"ל ראו בפסוק הזה את הכוח שיש לגלות לאחוז בגולים "ויאחזו בה" – הארץ הייתה אוחזת בהם ותופסת אותם. במכילתא דרשב"י כתוב: ר' יוסי שואל למה נגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה? אלא מה דרכו של הסנה, אדם מכניס את ידו לתוכו אינו ניזוק מפני שקוציו כפופים למטה, ואם ביקש להוציא את ידו הקוצים תופסים אותו. כך כשירדו ישראל למצרים קבלו אותם יפה שנאמר: "ארץ מצרים לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, וכיוון שביקשו לצאת תפסו אותם שנאמר: "וגם את בני ישראל לא אשלח".
הפרשה מסיימת בישיבתו של יעקב "וישב ישראל בארץ מצרים" אך אין זו ישיבה לדורות אלא רק כדי לגבש את עם ישראל להיות ראויים לשאת את שם ה' הישיבה הבטוחה היא רק בארץ הקודש כמו שכתוב: "וישבתם לבטח בארצכם".
פרשת ויחי
פקד יפקד אלקים אתכם
על שתי מיתות מספרת פרשת ויחי , על מיתת יעקב ויוסף. וצוואה אחת צוו שניהם, שלא ישאירום במצרים. יעקב משביע את בנו יוסף ומבקש חסד ואמת: "אל נא תקברני במצרים". ואילו יוסף משביע את אחיו טרם מותו:" פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".
גלות ארוכה של מאות שנים עתידה להתחיל, עם ישראל עתיד להיבנות מבית יעקב בארץ לא להם. בגלות ארוכה וקשה זו יורדים בני ישראל מדרגה אחת מדרגה ומגיעים עד מ"ט שערי טומאה, עד שהמלאכים משוים בינם לבין המצרים:" הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז". חשש גדול היה בעיני יעקב יוסף שמא ישכחו ישראל בצרתם את ארצם ויתיאשו מתקוות גאולתם, ואולי אף יתערו ויתבוללו בין המצרים. על כן מצווה יעקב שבניו ישאוהו לארץ ישראל על מנת לקבור אותו שם בקרב אבותיו, כל זאת כדי שלא ימוש מליבם זכרון אבותם שבארץ כנען, למען יזכרו שמשם באו ולשם עתיד להיגאל. אותה תהלוכה מרשימה, של קבורת יעקב היתה סימן לבנים להליכת כל העם העתיד להיגאל בחזרה לארץ מולדתו לעיני כל העמים. צוואת יעקב באה להשריש בלב בניו את תקוות השיבה לארצם, ובלב עמי מצרים ועמי כנען את הידיעה שארץ ישראל היא של עם ישראל, ולמצרים אינם יורדים אלא כגולים. ואילו בצוואת יוסף נאמר:" ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם יצחק ויעקב". כמו יעקב, גם יוסף מבין שחובתו היא להעמיק בלב בניו ובלב בני ישראל את תקות הגאולה, וגם הוא מצוה על העלאת עצמותיו. יוסף חשש שבני ישראל יראו את עצמם כעם חדש, עבדים משוחררים היוצאים לדרך החופש ורוצים לשכוח את מסורות העבר ובכך ישכח העיקר הגדול ששתל אברהם ושיצחק ויעקוב התאמצו להעמיקו ולהגדילו. יוסף ביקש כי ישראל יזכרו תמיד את עברם את בית אברהם יצחק ויעקב, ואכן רבותינו כותבים שבמסע עם ישראל במדבר הילכו בראש במסע שני ארונות: ארון הברית, וארון עצמות יוסף שנשא משה. ארון הברית מצביע על התורה, מורת הדרך וחידושיה, שאין בית מדרש ללא חידוש ואילו עצמות יוסף המהלכות עמו מבטאות את מסורת בית אבא, הדורות הקודמים, שאנו חוליה מהם וקשורים בהם חוליה אחר חוליה. ולכן משה שהוא מבטא את מסירת התורה ,הוא הנושא עמו את עצמות יוסף ללמדך שהתורה קשורה במסורת אבות.
לשון מיוחדת של גאולה טבעו יעקב יוסף:" פקוד יפקוד" לפיכך כאשר נשלח משה אל בני ישראל אומר לו הקב"ה :"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי, אלקי אברהם יצחק ויעקב, לאמור, פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם המצרים, ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים… אל ארץ זבת חלב ודבש ושמעו לקולך" (שמות ג', ט"ז- י"ז) רש"י במקום מסביר:" כיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף, שיעקב אומר להם:" ואלקים פקוד יפקוד אתכם", ויוסף אמר :" פקוד יפקוד אלקים אתכם".
ואכן כשמשה ואהרון ספרו על שליחותם לזקני העם נאמר:" ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" (שמות ד', ל"א ).
יעקב ויוסף מתאמצים להשריש בלב בניהם את זכרון בית אבותם וארץ מכורתם, על מנת שלעולם לא תשכח מהם התקווה לפקידתם. כל עוד קיים בליבם זכרון בית אבותם, כל עוד רואים הם את עצמם כחוליה בשרשרת הדורות, יש מה שקושר אותם לברית שנכרתה עימם.
עצם האמונה שיגאלו מבטיחה את הגאולה והיא שתביא את הגאולה במהרה בימינו אמן.
פקד יפקד אלקים אתכם
על שתי מיתות מספרת פרשת ויחי , על מיתת יעקב ויוסף. וצוואה אחת צוו שניהם, שלא ישאירום במצרים. יעקב משביע את בנו יוסף ומבקש חסד ואמת: "אל נא תקברני במצרים". ואילו יוסף משביע את אחיו טרם מותו:" פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".
גלות ארוכה של מאות שנים עתידה להתחיל, עם ישראל עתיד להיבנות מבית יעקב בארץ לא להם. בגלות ארוכה וקשה זו יורדים בני ישראל מדרגה אחת מדרגה ומגיעים עד מ"ט שערי טומאה, עד שהמלאכים משוים בינם לבין המצרים:" הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז". חשש גדול היה בעיני יעקב יוסף שמא ישכחו ישראל בצרתם את ארצם ויתיאשו מתקוות גאולתם, ואולי אף יתערו ויתבוללו בין המצרים. על כן מצווה יעקב שבניו ישאוהו לארץ ישראל על מנת לקבור אותו שם בקרב אבותיו, כל זאת כדי שלא ימוש מליבם זכרון אבותם שבארץ כנען, למען יזכרו שמשם באו ולשם עתיד להיגאל. אותה תהלוכה מרשימה, של קבורת יעקב היתה סימן לבנים להליכת כל העם העתיד להיגאל בחזרה לארץ מולדתו לעיני כל העמים. צוואת יעקב באה להשריש בלב בניו את תקוות השיבה לארצם, ובלב עמי מצרים ועמי כנען את הידיעה שארץ ישראל היא של עם ישראל, ולמצרים אינם יורדים אלא כגולים. ואילו בצוואת יוסף נאמר:" ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם יצחק ויעקב". כמו יעקב, גם יוסף מבין שחובתו היא להעמיק בלב בניו ובלב בני ישראל את תקות הגאולה, וגם הוא מצוה על העלאת עצמותיו. יוסף חשש שבני ישראל יראו את עצמם כעם חדש, עבדים משוחררים היוצאים לדרך החופש ורוצים לשכוח את מסורות העבר ובכך ישכח העיקר הגדול ששתל אברהם ושיצחק ויעקוב התאמצו להעמיקו ולהגדילו. יוסף ביקש כי ישראל יזכרו תמיד את עברם את בית אברהם יצחק ויעקב, ואכן רבותינו כותבים שבמסע עם ישראל במדבר הילכו בראש במסע שני ארונות: ארון הברית, וארון עצמות יוסף שנשא משה. ארון הברית מצביע על התורה, מורת הדרך וחידושיה, שאין בית מדרש ללא חידוש ואילו עצמות יוסף המהלכות עמו מבטאות את מסורת בית אבא, הדורות הקודמים, שאנו חוליה מהם וקשורים בהם חוליה אחר חוליה. ולכן משה שהוא מבטא את מסירת התורה ,הוא הנושא עמו את עצמות יוסף ללמדך שהתורה קשורה במסורת אבות.
לשון מיוחדת של גאולה טבעו יעקב יוסף:" פקוד יפקוד" לפיכך כאשר נשלח משה אל בני ישראל אומר לו הקב"ה :"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי, אלקי אברהם יצחק ויעקב, לאמור, פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם המצרים, ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים… אל ארץ זבת חלב ודבש ושמעו לקולך" (שמות ג', ט"ז- י"ז) רש"י במקום מסביר:" כיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף, שיעקב אומר להם:" ואלקים פקוד יפקוד אתכם", ויוסף אמר :" פקוד יפקוד אלקים אתכם".
ואכן כשמשה ואהרון ספרו על שליחותם לזקני העם נאמר:" ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" (שמות ד', ל"א ).
יעקב ויוסף מתאמצים להשריש בלב בניהם את זכרון בית אבותם וארץ מכורתם, על מנת שלעולם לא תשכח מהם התקווה לפקידתם. כל עוד קיים בליבם זכרון בית אבותם, כל עוד רואים הם את עצמם כחוליה בשרשרת הדורות, יש מה שקושר אותם לברית שנכרתה עימם.
עצם האמונה שיגאלו מבטיחה את הגאולה והיא שתביא את הגאולה במהרה בימינו אמן.
תועלת למת
"ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו: אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עימדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם..."(מז,כט-ל)...."וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה..."(נ,יג). יעקב אבינו משביע את יוסף בנו, אשר בידו היכולת מבין כל האחים, שיקברהו בארץ ישראל. ואף מצאנו כי יוסף עצמו מבקש מאחיו שיקברוהו בארץ:"וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".(נ,כה).
ולכאורה נראה הדבר תמוה, וכי מה אכפת לו לאדם היכן גופו קבור וכי כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ, והלא "במתים חופשי", כיון שנפטר אדם פטור מן המצוות?! תינח ביעקב, שחשש שמה יעשוהו המצרים אלוה וכשם שניפרעים מן העובדים(לע"ז) כך נפרעים מן הנעבדים. סיבה אחרת שמביאים חז"ל לחששו של יעקב, מפני מכת כינים שתילקה בה מצרים, שיהיו הכינים מגיעות עד עומק האדמה ומרחשות בתוך גופו. אך ביוסף מה תאמר ?! ולא מצאתי בדברי חז"ל סיבה לבקשתו, הדומה לסיבות אביו. ועוד תמיהה עימי,מדוע זה לפני מותו ממש, לאחר ברכותיו לבניו,מבקש גם מהם בעניין קבורתו בארץ ועוד בפירוט כ"כ ארוך ולכאורה מיותר:"...קברו אותי אל אבותי אל המערה אשר בשדה עפרון החיתי במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החיתי לאחוזת קבר, שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת ריבקה אישתו ושמה קברתי את לאה".(מט,כט-לא), האין זה פירוט מיותר וכי לא שמעו והכירו בניו את סיפור המערה?!
ועוד קשה:"...ראו ארונות(של קבורה) שהיו באין מחוצה לארץ לארץ. אמר רבי קיריא לרבי אלעזר: מה הועילו אילו, אני קורא עליהם:"ונחלתי שמתם לתועבה"-בחייכם."ותבואו ותטמאו את ארצי" -במיתתכם(ירושלמי כלאים,ט,ג), כלומר : נפטר, הבא מחו"ל להקבר בארץ, מטמאה!. 'ונשיב על ראשון ראשון': "ולמה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל? אמר ר' אלעזר: דברים בגו(עמוקים ונסתרים). בשם ר' חלבו:שמתי א"י חיים תחילה בימות המשיח ואוכלין שנות המשיח(שחיים 40 שנה קודם מתי חו"ל) ואין הם מצטערים בצער גילגול מחילות(בעומק האדמה מקברם עד א"י וכאן יקמו לתחיה)". כך במדרש רבא וב'כתובות':" כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח". ובמדרש הגדול: ...והקבור תחת המזבח כקבור תחת כיסא הכבוד" וכן עוד רבות על כך בחז"ל. בעניין אריכות דבריו של יעקב, מלמדנו הנצי"ב לימוד ניפלא: ללמדנו לדורות הבאים, על מה להקפיד עמ"נ לתת נחת רוח לנפש אחר מותה ואמר ד' טעמים: א':קבורה במקום קדוש ולכן אמר:"במערה אשר בשדה המכפלה" ומכאן נלמד שארץ ישראל טובה לקבורה וכן מקום שזכה למשכן התורה. ב':טוב למת להיות נקבר במקום קנוי ולא במקום שבא במתנה ולכך אמר:"אשר קנה אברהם". ג':נוח למת להיות קבור עם אבותיו ולכך אמר:"שמה קברו את..."ד': נוח לו להיות עם אותו ששימשו בחייו והוא אומרו:" ושמה קברתי את לאה".
'ועל אחרון אחרון': בענין הטומאה, מבאר האברבנאל,סוף פ' 'ויחי':" הנראה מזה,שהמת חוצה לארץ לא די שלא הועיל לו להיות נקבר בארץ, אבל הוא חטא גדול שמטמא את הארץ. ואיך אם כן יעקב ויוסף השביעו שאחר מיתתם יוליכו עצמותם ליקבר בארץ?! תשובה: יש רבים מבני אדם שיבלו ימיהם בטוב בתורה ובמצוות ותמיד ילכו לפני ה' בארצות החיים ומפני דבקותם ושלמותם בחייהם הם ראויים להוליכם במותם לא"י ולקוברם שמה והאנשים ההמה אינם מטמאים את הארץ, כי היו גופותיהם תשמשיקדושה טהורים ונקיים...ויש אנשים אחרים רבים מאוד, שיבלו בהבל ימיהם ורצים אחר התאוות הגשמיות והם אשר בחייהם קרויים מתים...".
לא יסור שבט מיהודה
ולכאורה קשה, כיצד זה מצווה כאן הזקן ליהודה בנבואתו, הבטחה שלא נתקיימה, שהרי הפס' אומר:" יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך...",(דברים,כח', לו'). והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים וימים רבים אשר אין מלך בישראל?! ועוד:" לא יסור שבט מיהודה", והלא שאול, מזרע בנימין, מלך ועוד לו, שמלך ראשון על ישראל, עוד לפני מלכות זרע יהודה?!
אמנם הר"ן, בספרו," דרשות הר"ן", דרוש ז', סובר שפסוק זה, אינו מצווה ולא אזהרה, אבל הוא הקדמת הידיעה ממה שיקרה, שמעת שתתחיל מלכותם, לא תפסק לגמרי משבט יהודה.
שיטתו של הרמב"ן, אמנם דומה לזו של קודמו ולפיה , אין ענינו שלא יסור לעולם והנביא, יעקב אבינו, לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום עניין, בעבור שימלוך עליהם יהודה, אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו ורמז כאן, יעקב אבינו, כי המליך את שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל והוא מה שאמר דוד :" ויבחר ה' אלקי ישראל בי, מכל בית אבי, להיות למלך על ישראל לעולם, כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי, בי רצה להמליך על כל ישראל"(דבהי"א, כח',ד'). ועוד מוסיף הרמב"ן, מדקאמר:" לא יסור שבט מיהודה, משמעו, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, שהרי יכול היה לומר:" יקום השבט מיהודה", אבל מעת שיחל להיות ליהודה מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר. אמנם שאול, משבט בנימין, היה המלך הראשון על ישראל, עוד לפני שמלך מזרעו של יהודה וכפי שכבר הזכרנו, לכאורה סותר את ציוויו של יעקב, אלא שעניין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות, בעת ההיא, נתעב אצל הקב"ה, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות, שלא יסור ממנו לעולמים ונתן להם מלכות שעה והוא מאמר הכתוב, בהפטרת "ויצא", (הושע, יג',יא'):" אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו, שלא ברצונו ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה, מפני שהיה שמואל, שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם :" וה' אלקיכם מלככם",(שמוא"א,יב',יב') והקב"ה אמר לו :" כי לא אתך מאסו, כי אתי מאסו ממלך עליהם",(שם,ח',ז'), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קימא. לשיטת הרמב"ן, כי דברי יעקב אבינו, בפס' זה, הם מצווה או אזהרה, אם כן, היו המלכים, המולכים על ישראל, משאר השבטים, אחרי דוד, עוברים על דעת אביהם, אמנם הם היו סומכים על דבר אחיה השלוני, הנביא שמשך לירבעם בן נבט האפרתי, משבט אפרים, באמרו:" ואענה את זרע דוד למען זאת, אך לא כל הימים",(מלכים א',יא',לט'). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם, משאר השבטים, מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, כמאמר הכתוב:" הם המליכו ולא ממני...",(הושע,ח',ד') ומשום כך נענשו החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי למרות שהיו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, אף על פי כן, נענשו ענש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי(יהודה, אלעזר, יונתן ושמעון), המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב. ועוד נאמר עליהם:" כל מאן דאתי ואמר, 'מבית חשמונאי קאתינא',עבדא הוא",(ב"ב,ג:), שנכרתו כלם בעוון זה, שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי והיה עונשם, מידה כנגד מידה, שהמשיל הקב"ה עליהם, את עבדיהם, מבית הורדוס והס הכריתום, שכן תחת שהיו הם רוצים למלוך ולא להם משפט המלוכה, היו הם, עבדים לעבדים.
יהי רצון לפני הקדוש ברוך הוא, שנזכה במהרה בימינו, ש"יבוא שילה ולו יקהת עמים",אמן.
לא יסור שבט מיהודה
ולכאורה קשה, כיצד זה מצווה כאן הזקן ליהודה בנבואתו, הבטחה שלא נתקיימה, שהרי הפס' אומר:" יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך...",(דברים,כח', לו'). והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים וימים רבים אשר אין מלך בישראל?! ועוד:" לא יסור שבט מיהודה", והלא שאול, מזרע בנימין, מלך ועוד לו, שמלך ראשון על ישראל, עוד לפני מלכות זרע יהודה?!
אמנם הר"ן, בספרו," דרשות הר"ן", דרוש ז', סובר שפסוק זה, אינו מצווה ולא אזהרה, אבל הוא הקדמת הידיעה ממה שיקרה, שמעת שתתחיל מלכותם, לא תפסק לגמרי משבט יהודה.
שיטתו של הרמב"ן, אמנם דומה לזו של קודמו ולפיה , אין ענינו שלא יסור לעולם והנביא, יעקב אבינו, לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום עניין, בעבור שימלוך עליהם יהודה, אבל ענינו, שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו ורמז כאן, יעקב אבינו, כי המליך את שבט יהודה על אחיו והוריש ליהודה הממשלה על ישראל והוא מה שאמר דוד :" ויבחר ה' אלקי ישראל בי, מכל בית אבי, להיות למלך על ישראל לעולם, כי ביהודה בחר לנגיד ובבית יהודה בית אבי ובבני אבי, בי רצה להמליך על כל ישראל"(דבהי"א, כח',ד'). ועוד מוסיף הרמב"ן, מדקאמר:" לא יסור שבט מיהודה, משמעו, כי ימלוך שבט אחר על ישראל, שהרי יכול היה לומר:" יקום השבט מיהודה", אבל מעת שיחל להיות ליהודה מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר. אמנם שאול, משבט בנימין, היה המלך הראשון על ישראל, עוד לפני שמלך מזרעו של יהודה וכפי שכבר הזכרנו, לכאורה סותר את ציוויו של יעקב, אלא שעניין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות, בעת ההיא, נתעב אצל הקב"ה, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות, שלא יסור ממנו לעולמים ונתן להם מלכות שעה והוא מאמר הכתוב, בהפטרת "ויצא", (הושע, יג',יא'):" אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי", שנתנו לו, שלא ברצונו ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות. והיה כל זה, מפני שהיה שמואל, שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם :" וה' אלקיכם מלככם",(שמוא"א,יב',יב') והקב"ה אמר לו :" כי לא אתך מאסו, כי אתי מאסו ממלך עליהם",(שם,ח',ז'), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קימא. לשיטת הרמב"ן, כי דברי יעקב אבינו, בפס' זה, הם מצווה או אזהרה, אם כן, היו המלכים, המולכים על ישראל, משאר השבטים, אחרי דוד, עוברים על דעת אביהם, אמנם הם היו סומכים על דבר אחיה השלוני, הנביא שמשך לירבעם בן נבט האפרתי, משבט אפרים, באמרו:" ואענה את זרע דוד למען זאת, אך לא כל הימים",(מלכים א',יא',לט'). וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם, משאר השבטים, מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה, עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, כמאמר הכתוב:" הם המליכו ולא ממני...",(הושע,ח',ד') ומשום כך נענשו החשמונאים, שמלכו בבית שני, כי למרות שהיו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, אף על פי כן, נענשו ענש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי(יהודה, אלעזר, יונתן ושמעון), המולכים זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם, נפלו ביד אויביהם בחרב. ועוד נאמר עליהם:" כל מאן דאתי ואמר, 'מבית חשמונאי קאתינא',עבדא הוא",(ב"ב,ג:), שנכרתו כלם בעוון זה, שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי והיה עונשם, מידה כנגד מידה, שהמשיל הקב"ה עליהם, את עבדיהם, מבית הורדוס והס הכריתום, שכן תחת שהיו הם רוצים למלוך ולא להם משפט המלוכה, היו הם, עבדים לעבדים.
יהי רצון לפני הקדוש ברוך הוא, שנזכה במהרה בימינו, ש"יבוא שילה ולו יקהת עמים",אמן.
חיים נצחיים
"ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מ"ט,ל"ג).
כשהתורה מתארת את הסתלקותו של יעקב אבינו, היא מבטאת זאת במילה "ויגוע" ואינה מוסיפה "וימת". על כך אומרת הגמרא (תענית ה : וברש"י עה"פ) "יעקב אבינו לא מת". שואלת הגמרא: וכי לשוא ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים? תשובת הגמרא היא, שהדבר נלמד מהפסוק " ואתה אל אל תירא עבדי יעקב … כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים" (ירמי' ל-י). לכאורה תשובת הגמרא אינה עונה על השאלה: איך אפשר לומר שיעקב אבינו לא מת, והלא ספדוהו, חנטוהו ןקברוהו ? ועוד יש להבין איך העובדה ש"זרעו בחיים" פועל ש" אף הוא בחיים". ברור שכאשר הגמרא אומרת " יעקב אבינו לא מת", אין מתכוונת לשלול את המציאות הנראית לעיני בשר. אין זו רק אמת עובדתית, אלא התורה עצמה מעידה שספדו את יעקב, חנטוהו וקברוה, והתורה ודאי היא אמת. זו אפוא שאלת הגמרא : וכי לשווא ספדו הספדנים, וחנטו וקברו הקברנים? על כך באה התשובה: "מקרא אני דורש". כלומר אע"פ שהתורה עצמה מעידה שקברו את יעקב, הרי מקרא מפורש בא ללמדנו מהי אמיתת מציאותו של יעקב אבינו ומה הם האמיתיים, ומבחינה זו "יעקב אבינו לא מת". ייחודו של יעקב אבינו בכך, שעליו נאמר "תיתן אמת ליעקב" ועל דרך רמז "אמתליעקב" הוא צירוף אותיות "יעקב לא מת". כלומר מידתו היא מדת האמת. ומאחר שהאמת היא נצחית ובלתי משתנית, בהכרח שגם חייו של יעקב אבינו נמשכים בקיום נצחי, ולא רק בעולם העליון אלא גם בעולם הזה. וזו תשובת הגמרא: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". חייו האמיתיים של יעקב קשורים בזרעו. ע"י שצאצאיו ממשיכים את דרכו, נמשכים גם חייו שלו. בדרך זו נמשכים לעד חייו של יעקב אבינו גם בעולם הזה הגשמי. נמצא אפוא, שחייו של יעקב אבינו מתקיימים במקביל בשני מישורים. מצד אחד, המישור הטבעי, שאף הוא חלק מהאמת האלוקית, ומבחינה זו נאמר בתורה שספדו הסופדים וקברו הקברנים. מצד שני ישנו הרובד העליון יותר של המציאות, שמבחינתו "יעקב אבינו לא מת". כך גם חייהם של "זרעו", של כל בני-ישראל, מתנהלים במקביל במישור הטבעי והעל טבעי. מצד אחד יהודים חיים בעולם הזה וכפופים למגבלותיו אך בה בשעה מבטיח הקב"ה ש"אתם הדבקים בהשם אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד-ד). זה סוד קיומו של עם ישראל – עם שחי בתוך טבע העולם, ובה בשעה כל קיומו הוא נס על טבעי. נצחיות זו תבוא לידי ביטוי שלם בתחיית המתים, שבה יזכו כל ישראל לחיים נצחיים פשוטו כמשמעו.
ועוד אומרים חז"ל (ברכות יח.:) "צדיקים במיתתם נקראו חיים", אמנם כשנדייק ביטוי זה אומר "נקראו חיים" ואילו אצל יעקב נאמר "לא מת" גם כן אצל משה רבנו נאמר (סוטה יג : זהר ח"ג לז) "לא מת משה, מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש" ונשאלת השאלה מה ההבדל בין כל הצדיקים שנקראים "חיים" לבין יעקב ומשה שנקראו "לא מתו" ? ההבדל הוא בכך שכל הצדיקים חייהם אינם חיים של גוף "חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה…" (תניא קדישא אגה"ק ז"ך) בחיים אלו אין מוות, ולכן יציאתה של הנשמה מהגוף אינה פוגמת בחיים האמיתיים של הצדיק, יתירה מזאת חיי הצדיק מקבלים משנה תוקף דווקא לאחר יציאתו מן הגוף. כל עוד הוא חי בגוף גשמי, היו חייו הרוחניים במגבלותיו של הגוף, ואילו לאחר מכן אין להשפעתו הרוחנית שום גבולות גשמיים, וממילא היא קיימת ביתר שאת. כל זה נכון לגבי כל הצדיקים, אולם אצל יעקב ומשה יש יתרון מיוחד שלכן רק בהם נאמר הביטוי "לא מת". בצדיקים אחרים אעפ"י שחייהם הרוחניים נמשכים, הרי החיים הגשמיים נפסקו, ונפגע הקשר שלהם עם הרובד הגשמי של העולם. לכן לא מתאים אצלם הביטוי "לא מת". לעומתם, אצל יעקב ומשה נאמר "לא מת" משום שגם לאחר מיתתם נשמר הקשר בין נשמתם חייהם הרוחניים לבין חייהם הגשמיים של גוף גשמי בעולם הזה. כנ"ל "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" שנאמר על יעקב ואף במשה נאמר "אתפשטותא במשה בכל דרא ודרא" (בכל דור ודור יש התפשטות של משה) הרי נשמתו מתלבשת בחכמי הדור ובמיוחד בנשיא הדור, ואין דור שאין בו כמשה. נמצא אפוא, שגם משה "לא מת" מכיון שהוא מוסיף לחיות בכל דור ודור בגופו של נשיא הדור. ובקרוב ממש יתקיים היעוד "יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר" ר"ת יהוש"ע לומר שהדבר שייך לכיבוש אה"ק בכל גבולותיה המובטחים לנו "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" וכולם יקומו לתחייה, חיים כפשוטם, נשמות בגופים, בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.
פקד יפקד אלקים אתכם
על שתי מיתות מספרת פרשת ויחי , על מיתת יעקב ויוסף. וצוואה אחת צוו שניהם, שלא ישאירום במצרים. יעקב משביע את בנו יוסף ומבקש חסד ואמת: "אל נא תקברני במצרים". ואילו יוסף משביע את אחיו טרם מותו:" פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".
גלות ארוכה של מאות שנים עתידה להתחיל, עם ישראל עתיד להיבנות מבית יעקב בארץ לא להם. בגלות ארוכה וקשה זו יורדים בני ישראל מדרגה אחת מדרגה ומגיעים עד מ"ט שערי טומאה, עד שהמלאכים משוים בינם לבין המצרים:" הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז". חשש גדול היה בעיני יעקב יוסף שמא ישכחו ישראל בצרתם את ארצם ויתיאשו מתקוות גאולתם, ואולי אף יתערו ויתבוללו בין המצרים. על כן מצווה יעקב שבניו ישאוהו לארץ ישראל על מנת לקבור אותו שם בקרב אבותיו, כל זאת כדי שלא ימוש מליבם זכרון אבותם שבארץ כנען, למען יזכרו שמשם באו ולשם עתיד להיגאל. אותה תהלוכה מרשימה, של קבורת יעקב היתה סימן לבנים להליכת כל העם העתיד להיגאל בחזרה לארץ מולדתו לעיני כל העמים. צוואת יעקב באה להשריש בלב בניו את תקוות השיבה לארצם, ובלב עמי מצרים ועמי כנען את הידיעה שארץ ישראל היא של עם ישראל, ולמצרים אינם יורדים אלא כגולים. ואילו בצוואת יוסף נאמר:" ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם יצחק ויעקב". כמו יעקב, גם יוסף מבין שחובתו היא להעמיק בלב בניו ובלב בני ישראל את תקות הגאולה, וגם הוא מצוה על העלאת עצמותיו. יוסף חשש שבני ישראל יראו את עצמם כעם חדש, עבדים משוחררים היוצאים לדרך החופש ורוצים לשכוח את מסורות העבר ובכך ישכח העיקר הגדול ששתל אברהם ושיצחק ויעקוב התאמצו להעמיקו ולהגדילו. יוסף ביקש כי ישראל יזכרו תמיד את עברם את בית אברהם יצחק ויעקב, ואכן רבותינו כותבים שבמסע עם ישראל במדבר הילכו בראש במסע שני ארונות: ארון הברית, וארון עצמות יוסף שנשא משה. ארון הברית מצביע על התורה, מורת הדרך וחידושיה, שאין בית מדרש ללא חידוש ואילו עצמות יוסף המהלכות עמו מבטאות את מסורת בית אבא, הדורות הקודמים, שאנו חוליה מהם וקשורים בהם חוליה אחר חוליה. ולכן משה שהוא מבטא את מסירת התורה ,הוא הנושא עמו את עצמות יוסף ללמדך שהתורה קשורה במסורת אבות.
לשון מיוחדת של גאולה טבעו יעקב יוסף:" פקוד יפקוד" לפיכך כאשר נשלח משה אל בני ישראל אומר לו הקב"ה :"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' אלקי אבותיכם נראה אלי, אלקי אברהם יצחק ויעקב, לאמור, פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם המצרים, ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים… אל ארץ זבת חלב ודבש ושמעו לקולך" (שמות ג', ט"ז- י"ז) רש"י במקום מסביר:" כיון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקולך שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ויוסף, שיעקב אומר להם:" ואלקים פקוד יפקוד אתכם", ויוסף אמר :" פקוד יפקוד אלקים אתכם".
ואכן כשמשה ואהרון ספרו על שליחותם לזקני העם נאמר:" ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" (שמות ד', ל"א ).
יעקב ויוסף מתאמצים להשריש בלב בניהם את זכרון בית אבותם וארץ מכורתם, על מנת שלעולם לא תשכח מהם התקווה לפקידתם. כל עוד קיים בליבם זכרון בית אבותם, כל עוד רואים הם את עצמם כחוליה בשרשרת הדורות, יש מה שקושר אותם לברית שנכרתה עימם.
עצם האמונה שיגאלו מבטיחה את הגאולה והיא שתביא את הגאולה במהרה בימינו אמן.
עוד בחייהם
"ויגוע ויאסף אל עמיו" (בראשית מ"ט,ל"ג).
כשהתורה מתארת את הסתלקותו של יעקב אבינו, היא מבטאת זאת במילה "ויגוע" ואינה מוסיפה "וימת". על כך אומרת הגמרא (תענית ה : וברש"י עה"פ) "יעקב אבינו לא מת". שואלת הגמרא: וכי לשוא ספדו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקברנים? תשובת הגמרא היא, שהדבר נלמד מהפסוק " ואתה אל אל תירא עבדי יעקב … כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים" (ירמי' ל-י). לכאורה תשובת הגמרא אינה עונה על השאלה: איך אפשר לומר שיעקב אבינו לא מת, והלא ספדוהו, חנטוהו ןקברוהו ? ועוד יש להבין איך העובדה ש"זרעו בחיים" פועל ש" אף הוא בחיים". ברור שכאשר הגמרא אומרת " יעקב אבינו לא מת", אין מתכוונת לשלול את המציאות הנראית לעיני בשר. אין זו רק אמת עובדתית, אלא התורה עצמה מעידה שספדו את יעקב, חנטוהו וקברוה, והתורה ודאי היא אמת. זו אפוא שאלת הגמרא : וכי לשווא ספדו הספדנים, וחנטו וקברו הקברנים? על כך באה התשובה: "מקרא אני דורש". כלומר אע"פ שהתורה עצמה מעידה שקברו את יעקב, הרי מקרא מפורש בא ללמדנו מהי אמיתת מציאותו של יעקב אבינו ומה הם האמיתיים, ומבחינה זו "יעקב אבינו לא מת". ייחודו של יעקב אבינו בכך, שעליו נאמר "תיתן אמת ליעקב" ועל דרך רמז "אמתליעקב" הוא צירוף אותיות "יעקב לא מת". כלומר מידתו היא מדת האמת. ומאחר שהאמת היא נצחית ובלתי משתנית, בהכרח שגם חייו של יעקב אבינו נמשכים בקיום נצחי, ולא רק בעולם העליון אלא גם בעולם הזה. וזו תשובת הגמרא: "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". חייו האמיתיים של יעקב קשורים בזרעו. ע"י שצאצאיו ממשיכים את דרכו, נמשכים גם חייו שלו. בדרך זו נמשכים לעד חייו של יעקב אבינו גם בעולם הזה הגשמי. נמצא אפוא, שחייו של יעקב אבינו מתקיימים במקביל בשני מישורים. מצד אחד, המישור הטבעי, שאף הוא חלק מהאמת האלוקית, ומבחינה זו נאמר בתורה שספדו הסופדים וקברו הקברנים. מצד שני ישנו הרובד העליון יותר של המציאות, שמבחינתו "יעקב אבינו לא מת". כך גם חייהם של "זרעו", של כל בני-ישראל, מתנהלים במקביל במישור הטבעי והעל טבעי. מצד אחד יהודים חיים בעולם הזה וכפופים למגבלותיו אך בה בשעה מבטיח הקב"ה ש"אתם הדבקים בהשם אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד-ד). זה סוד קיומו של עם ישראל – עם שחי בתוך טבע העולם, ובה בשעה כל קיומו הוא נס על טבעי. נצחיות זו תבוא לידי ביטוי שלם בתחיית המתים, שבה יזכו כל ישראל לחיים נצחיים פשוטו כמשמעו.
ועוד אומרים חז"ל (ברכות יח.:) "צדיקים במיתתם נקראו חיים", אמנם כשנדייק ביטוי זה אומר "נקראו חיים" ואילו אצל יעקב נאמר "לא מת" גם כן אצל משה רבנו נאמר (סוטה יג : זהר ח"ג לז) "לא מת משה, מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש" ונשאלת השאלה מה ההבדל בין כל הצדיקים שנקראים "חיים" לבין יעקב ומשה שנקראו "לא מתו" ? ההבדל הוא בכך שכל הצדיקים חייהם אינם חיים של גוף "חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה…" (תניא קדישא אגה"ק ז"ך) בחיים אלו אין מוות, ולכן יציאתה של הנשמה מהגוף אינה פוגמת בחיים האמיתיים של הצדיק, יתירה מזאת חיי הצדיק מקבלים משנה תוקף דווקא לאחר יציאתו מן הגוף. כל עוד הוא חי בגוף גשמי, היו חייו הרוחניים במגבלותיו של הגוף, ואילו לאחר מכן אין להשפעתו הרוחנית שום גבולות גשמיים, וממילא היא קיימת ביתר שאת. כל זה נכון לגבי כל הצדיקים, אולם אצל יעקב ומשה יש יתרון מיוחד שלכן רק בהם נאמר הביטוי "לא מת". בצדיקים אחרים אעפ"י שחייהם הרוחניים נמשכים, הרי החיים הגשמיים נפסקו, ונפגע הקשר שלהם עם הרובד הגשמי של העולם. לכן לא מתאים אצלם הביטוי "לא מת". לעומתם, אצל יעקב ומשה נאמר "לא מת" משום שגם לאחר מיתתם נשמר הקשר בין נשמתם חייהם הרוחניים לבין חייהם הגשמיים של גוף גשמי בעולם הזה. כנ"ל "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" שנאמר על יעקב ואף במשה נאמר "אתפשטותא במשה בכל דרא ודרא" (בכל דור ודור יש התפשטות של משה) הרי נשמתו מתלבשת בחכמי הדור ובמיוחד בנשיא הדור, ואין דור שאין בו כמשה. נמצא אפוא, שגם משה "לא מת" מכיון שהוא מוסיף לחיות בכל דור ודור בגופו של נשיא הדור. ובקרוב ממש יתקיים היעוד "יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר" ר"ת יהוש"ע לומר שהדבר שייך לכיבוש אה"ק בכל גבולותיה המובטחים לנו "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" וכולם יקומו לתחייה, חיים כפשוטם, נשמות בגופים, בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש.